“את שמה לב, נועה? אכלת ‘רבע לשבע’ אחד לפני יותר מיממה, ונראה שהוא השאיר עליך חותם בל יימחה…”
המשפט הזה מפיה של איריס זורק אותי בבת אחת לגיל שלוש. אני יושבת מתחת לשולחן הגדול במטבח, שולה בעזרת כף גלידה שוקולד למריחה מקופסה שנשארה בטעות על השיש, מתלקקת מראש ועד קצות אצבעות הרגליים. לדעתי אהבתי שוקולד לנגזרותיו משלב העוברות.
אמא גילתה אותי מהר מדי, כיאה לאמא טובה שמחפשת את בכורתה שנעלמה פתאום. היא הפתיעה אותי כשהתכופפה ופניה הופיעו מולי בבת אחת, והקופסה נפלה מידיי והתגלגלה עד לקצה המטבח, מבוישת כמעט כמוני, שותפה לפשע.
אמנם הייתי רק בת שלוש, אבל את חמימות הסומק שפשט בבת אחת מתחת למעטה השוקולד הסמיך אני זוכרת בוודאות, והוא מתפשט בלחיי גם עכשיו, כאילו כדי להוכיח שהזיכרון אמיתי ללא ספק.
“נועה?”, איריס שואלת ברכות עגולה ללא שום פינות חדות, “נזכרת במשהו. רוצה לשתף אותי?”
אני נבוכה מהסומק שבוער לי בלחיים ומתפשט בלי להתבלבל לכיוון הצוואר. מתביישת באות הקין האדומה כמו אש שמפזזת עליי.
“נזכרתי בגיל שלוש. אולי הזיכרון המוקדם ביותר שיש לי בהקשר של בושה”, אני עונה בלחש, מתקשה להישיר מבט.
“ובמה התביישת שם? זוכרת?”, מקצה שדה הראיה שלי אני רואה את איריס מניחה רגל על רגל, כאילו מתארגנת מחדש להמשך המסע בזמן שלנו.
עם כל המבוכה הנוראה שתוקפת אותי, אני מצליחה להישאר גם בעמדת המטפלת בהדרכה, הלומדת, ומוקסמת מהיכולת של איריס לפרוק אותי מהאשמה. לא צריכה להיות כאן בעמדת המתנצלת. איך היא עושה את זה?!
שעון רטרו אדום מונח על השולחן הקטן בדיוק מולי. בכוחות על אני מסיטה ממנו מבט. לא רוצה לדעת כמה זמן נשאר לי. רוצה להשאיר את האחריות בידיה של איריס, לפחות כאן, בהדרכה.
“התביישתי כי אכלתי מהפרי האסור. פילחתי שוקולד למריחה שהיה מותר לאכילה רק בזמנים מיוחדים כמו מוצאי שבת או ראש חודש, ואכלתי אותו ישר מהקופסה. עם כף! וזה היה כל כך טעים שלא הצלחתי להפסיק… אכלתי מהר מהר לפני שמישהו יגיע ויגלה אותי, ונמרחתי כולי…”
הצחקוק שעולה מהכיסא שמולי גורם לי להישיר מבט סופסוף. החיוך של איריס מגיע עד לקמטוטים של עיניה, והנה עולה ובא מתוכה צחוק גדול ומשחרר.
אני צוחקת איתה, ופתאום כל הסצנה הזו נראית לי כל כך משעשעת. הייתי בת שלוש. שלוש! מה מצפים מיצורה קטנה ושובבה שנתקלת במתוק שהיא הכי אוהבת, והוא הכי אסור??
מה מצפים? ואולי מי מצפים? אני פתאום תוהה…
“את שמה לב כמה שוקולד מסמל בעבורך אשמה מייסרת?”, שואלת איריס וקולה מזמין התבוננות נטולת שיפוט.
“כן, אני שמה לב. הרבה לב, וגם הרבה קילוגרמים מיותרים. תמיד במלחמה נגד השוקולד, כמו נגד האשמה. והם תמיד מנצחים…”
“זה נושא חשוב לטיפול, נועה. העלית אותו פעם?”, איריס פוסעת בזהירות רבה בנתיב הצר והמפותל שמהווה גבול שבין הדרכה וטיפול. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו צועדות בו יחד, מתון מתון.
“הרבה יותר מפעם אחת, וחושבת ברצינות על סבב נוסף”, אני עונה תוך כדי אנחה. הספירליות של החיים לפעמים מסחררת אותי מרוב ריגוש ועונג, ולעיתים מתישה אותי עד הקצה.
“מצוין נועה. אני סומכת עליך שתדעי מה לעשות ומתי”, קרקוש הצמידים שעל פרק ידה מזכיר לי משום מה שאנחנו כאן בשביל חוי. אני מתעשתת וחוזרת לסצנה ההזויה מבית החולים.
“אני מתביישת מכל כך הרבה פריטים שמרכיבים את הסיטואציה הזו, איריס. ובטוחה שעדיין לא לקחתי את הכול בחשבון…”
איריס מדרבנת אותי להמשיך בלי קול.
“הטלפון הגיע אליי אחרי יום עבודה ארוך ומתיש. הייתי כל כך מודאגת ממה ששמעתי, שפשוט לא חשבתי. נשארתי ככה, בלי להעיף מבט על עצמי, וטסתי אליה. בדרך כן הספקתי לחשוב שאם רק היה מוקדם יותר, הייתי מתקשרת אליך כדי לשאול בעצתך. אבל זה לא היה רלוונטי…”, אני מרימה עיניים נבוכות, ואיריס מעודדת, הלאה. הלאה.
“נכנסתי לחדר של חוי כששמעתי את המוניטור. הוא הבהיל אותי מרוב שהיה מהיר וקולני. הייתי חייבת לראות שהיא בסדר, אבל איזו מטפלת נכנסת לחדר של מטופלת ישנה? זה פשוט הזוי…”
“נשארת שם?”, שואלת איריס כמעט בלי קול.
“ממש לא. ראיתי שהיא ישנה ויצאתי מיד החוצה. התיישבתי מול החדר וחיכיתי שעות. כשהיא התעוררה ביקשתי מהאחות שנכנסה כדי לבדוק אותה – לברר אם נכון לה שאכנס, וחוי ביקשה את נוכחותי. כל הצוות שם ידע שהיא מחכה לי… אז נכנסתי… איזו ברירה היתה לי?”
“נשמע שאכן לא באמת הייתה לך ברירה”, אומרת איריס אחרי המתנה של כמה שניות. “זו לא סיטואציה קלאסית בשום צורה, אבל אם היית שואלת אותי, הייתי אומרת לך לעשות ממש מה שעשית, נועה. מטפל אמור להיות קודם כל בן- אדם…”
פפפפפפף
אני מרגישה את המלקחיים שמחצו לי את הלב נעלמים משם בבת אחת, ולראשונה מזה שעות החמצן נכנס לי לריאות חופשי ומאושר.
“חוי היתה כל כך נבוכה כשנכנסתי. היא ניסתה להסתתר מתחת לשמיכה, והבנתי אותה ממש. לא, לא הבנתי. הזדהיתי. נכון שאני הייתי בעמדת כוח לכאורה, אבל רק לכאורה”.
איריס לא מבינה את כוונתי. אני חייבת להסביר את עצמי מהר. ולמה בכלל השימוש במושגים של כוח?
“היא הייתה שם, וזה היה המקום הטבעי שלה. לא היה מקום לטעויות. אבל אני, מה אני עשיתי שם? לא מצאתי לי מקום, וחששתי כל כך שמישהו מהמשפחה של חוי ייכנס ויגלה אותי שם… זהו. הרגשתי כמו גנבת”.
“גנבת שאוכלת שוקולד…”, פותחת איריס חריץ לאזור הפחות מודע בתוכי, וממתינה בסבלנות לבאות.
“גנבת שאוכלת שוקולד ואפילו רוצה עוד, והוא משאיר סימנים מביכים שלא יורדים ממנה עד לרגע זה…”, אני אומרת, חציו לאיריס, חציו לעצמי.
“אני יודעת שעשיתי את זה כדי לתת לחוי תחושה טובה! לא רציתי להיות במקום של עליונות, לא רציתי להביך אותה. אז לקחתי את מה שהציעה, שיחקתי איתה את משחק האירוח הלגיטימי…”
“כשבעצם לא באמת הבנת איזה תפקיד את אמורה לגלם באותם רגעים, נכון? טיפול מן המניין זה בטוח לא היה, ובכלל… אם הבנתי נכון, הרי אפרים עשה סוף לפגישות שלכן, לא כן?”
“הבנת מצוין, איריס. הענין הוא שכפי הנראה האשפוז הזה הוא טוויסט קשוח בעלילה, והסוף שלה טרם נכתב. חוי הבהירה לאפרים שהיא ממשיכה איתי, מנופפת מול עיניו בלחץ הנפשי שדרדר את מצבה הגופני והוביל לאשפוז, והוא זה שביקש שאבוא לבית החולים כמה שיותר מהר”.
“נשמע לי שהגעת כדי להרגיע את עצמך ואת חוי, ואולי גם כדי להפוך את החזרה של חוי לטיפול לעובדה מוגמרת לפני שאפרים יתחרט שוב…”
“נשמע לי גם. ונשמע טוב כשזה יוצא מהפה שלך”, אני מחייכת לאיריס, ומרגישה כאילו משחו לי את הנשמה בדבש וחלב…
