כשושנה בין החוחים
שמש קופחת ונוף עוצם עיניים,
מקבלים את פנינו בצומת הדרכים.
מראות שבבית וברחוב שלנו המוגן,
כמותם לא רואים, כי זה לא מהוגן.
סלנגים שעקרונית הם מחוץ ללקסיקון,
תרבויות רחוקות, מופקרות בהמון.
נשאר רק לחסום את העין הקולטת,
לחפש נואשות סבון לטיהור הלב.
וברגע שאפשר – מכאן אני נמלטת,
בתקווה שזה פעם אחרונה ולא נתאכזב.
שושנה בין החוחים, שושנה.
הוכרחתי ללכת ליד הרע, מתנצלת,
להחזיק חזק באמונה,
לא אירא רע, אתה עמדי, ונועלת
כל פתח שיוכל להכניס עולם דוחה,
ללב שמור ונקי של מי שזוכה.
שושנה, לברוח מהר מהחוחים,
לבית המדרש, מקום מבטחים.
ורודה ומקרינה על כל הסביבה,
באצילותך, מכולן את הטובה.
ולא יוכלו מקסמים מכל סוג וזן,
לעקם את עוז ליבך המאוזן.
שבולט ברגעים של קושי ובלבול,
שמחזיק במצבים סבוכים לעיכול.
שמזכיר מי אנחנו ולמה אנחנו כאן,
ושהכול מלמעלה תמיד מכוון.
שושנה, את שעדיין בינות לחוחים.
מתגלה בהדרך יותר מבגן הפרחים.
יום יבוא, שושנה שלי, טהורה וטובה,
שמתאמצת לפרוח למרות הסביבה.
שתשובי הביתה בעוז ובגאון,
בשמחה ובשורה, ונס היגון.
וכל לכלוכי העולם שבחוץ,
ייעלמו ברוח, יוחלפו באחרים.
או אז מבטך באושר נעוץ,
חזק באותם שערים.
שהחזקת סגורים, ממש במלחמה,
למרות שהיה שם סוחף ומהומה.
תשובי בגאון אל שדה הפרחים,
בשורת הכבוד תפיצי ניחוחים.
זה שווה, שושנה שלי, אל תבכי בבקשה,
תמיד תפרחי,
ומניחוחך הפיחי
אבל במיוחד, במיוחד בסביבה הקשה…
אם לא למעננו
זכיתי לגור בעיר חרדית, לעבוד במשרד חרדי בעיר הנ”ל, ובגדול – לחיות חיים ‘סטריליים’ לגמרי מבחינת צניעות. כשהתחלנו את הטיפולים, היה חורף, מהסוג שמשאיר את כולם ארוזים היטב במעילים. לא מגלה מה הם רגילים ללבוש בימים רגילים. את הבום הראשון חטפתי בחודש אב, כששוב נסענו לרופא. (פעם ראשונה הייתה במונית. כשזה הפך לחוויה שבשגרה למדנו להכיר את התחבורה הציבורית). היה יום חם, רותח, כבשן… והרחוב החילוני היה (לא) לבוש בהתאם.
בכולל של בעלי ישבו אברכים ושקדו על התורה, וחשבתי עליו, שנאלץ ללכת במדבר הזה… רציתי לשאול את הקב”ה – אם לא למעננו, עשה, ד’, למענך! את העובדה שצריך להתאמץ מאוד בשביל הסיכוי להביא ילדים – אני משתדלת לקבל באהבה. גם אם צריך לנסוע לכל מיני מקומות ולעבור כל מיני חוויות פחות נחמדות. אבל למה, למען ד’, במקום לשבת בכולל וללמוד בנחת, צריך ללכת לשוטט במקומות פחות סימפטיים? לחזור הביתה גמורים ועייפים, לעיתים גם עצובים. בגדול – רציתי לשאול את הקב”ה למה זה שווה לו אם גם הוא מפסיד מזה ‘סדר’ שלם של אברך כולל, ועיניים של שני אנשים שנחשפות למראות לא כל כך טובים…
לא יצאה בת קול וענתה לי, אבל את הרוח הבנתי. “עמו אנוכי בצרה” – כשיש ליהודי צרה, גם השכינה מצטערת. יתכן שהיה הכי קל לכל הצדדים לעשות אותנו הורים שמחים ומאושרים וחיים באושר בתוך הקן… אבל גם הקב”ה מוותר, כביכול, בגלל שלנו הניסיון הזה הוא הכי טוב. צריך להשתדל ולהתאמץ למזער נזקים, וזה חלק מהניסיון. בכל מקרה, זה לא חלק שלא נלקח בחשבון, כמו כל הדברים שהחוויה הזאת כוללת.
שושנה בין החוחים, לא?
אנא ד’, פקוד שושנה זאת….
