פרק 15

חוי

“בשורות טובות”, אומרת לי הרופאה בתשע ועשרה בבוקר, בביקור הרופאים. “תתחילי להתכונן לחזור הביתה”.

הי-הופ. המוניטור מימיני מעלה הילוך. 

“באמת?”, אני לובשת חיוך מקסים ומספרת שאתמול הסתובבתי בחצר למטה ואחר כך היו לי כמה צירים טובים. 

“אל תדאגי”, היא ממש מתכוונת להרגיע אותי. “את ממשיכה לשמור בבית”.

“בעזרת השם”, אני מוסיפה ושואלת מתי השחרור המדובר. 

“נחכה למוניטור של מחר, נעבור עליו בביקור ונחליט”.

כשהייתי בבית ספר הייתה לנו שיטה מעולה להעלות את החום במדחום של המזכירות. היינו הולכות למייבש הידיים, מפעילות אותו מעל המדחום, וכמו בקסם חזרנו חגיגית למשרד עם שלושים ותשע מעלות מחייבות שחרור. 

זה לא שאין שיטות לייצר צירים. זה לא שבסיבוב מהיר אחד בחצר למטה אני לא חוטפת סבב של כאלה. זה פשוט שאני מתביישת כל כך לעמוד בכיוון ההפוך מכולם בחיים האלה.

במקום לברוח מבית הספר הביתה, לברוח מהבית. 

אפרים מגיע באחת, אחרי הכולל, ואני מספרת לו את החדשות הטובות. מחכה לזיק בעיניים, לפחות שלו. לציפייה לחזרה לשגרה, לחיים כמשפחה.

אבל הוא, כמוני, רק שואל מתי זה יהיה ואומר שיש לו משהו חשוב לספר לי לפני זה. 

“ספר”, אני יושבת על המיטה ברגליים וידיים שלובות. מוכנה להקשיב.

“תודיעי לי אם הם מתכננים שחרור מחר”, הוא שולף סיגריה מהקופסה, “אני אבוא לספר לך”.

“אסור לעשן כאן”, אני אומרת קודם כל, “והמוניטור יעשה בעיות רק מהסקרנות שהדלקת לי עכשיו”, מזהירה.

“הוא יהיה בסדר”, הוא מעיף עליו שליש מבט וחוזר לשחק עם הסיגריה באצבעות. “אני חייב ללכת עכשיו לארגן לך את הבית”.

“לארגן לי?”, אני אומרת במנגינה של ‘פשיללה’. “אני לא חוזרת עם תינוק”, מתזכרת את הנס שלנו.

“הבית הפוך”, הוא כבר מניח את החליפה על הכתפיים. “אני וציפי אחותי עובדים שם כבר יומיים. אל תדאגי, כשתחזרי הכול יהיה מאורגן פיקס”.

“לא הבנתי”, אני אומרת בקול. חייבת הסבר רגע לפני שהכובע והסיגריה נעלמים מאחורי הדלת.

“מה יש לסדר בבית שלנו כל כך הרבה?”, מה הוא כבר יכול היה להפוך שם, ריבונו של עולם? וממש ממש אין לי חשק שציפי אחותו תהנדס את הבגדים שלי בארון. 

“זה… זה ארוך… זה הסיפור של מחר”, הוא אומר, מנופף עם היד, מחייך עוד “תרגישי טוב” אחד  ונעלם כשהמצית כבר סנטימטר מהסיגריה.

אחות מתוקה בפנים חלקות מניחה לי ארוחת צהריים מבחילה ליד המיטה. שואלת מה שלומי. ואני מתאמצת לחייך במקום מה שבא לי באינסטינקט – להוציא לה לשון. 

אחרי עשרים דקות אני לוחצת על כפתור קריאה לאחות. מגיעה אחרת, חמודה פחות, ואני מבקשת ממנה לשחרר אותי קצת מהמוניטור כי אני רוצה להסתובב. “לא יותר מחצי שעה”, היא אומרת לי ומנתקת אותי מהכבלים הכחולים. 

למטה אני הולכת לאט. מסתכלת על זוגות מסתובבים. קשה להבחין בחלקם אם הם לפני או אחרי. עצבניים אפשר להיות כך או כך, ומחייכים, מאמינה שגם.

הכול אני רואה שם.

הוא עייף, היא מתייסרת. הוא צוחק בפלאפון, היא מחכה שיסיים. הוא הולך, היא הולכת ושתיקה ביניהם. ויש שמתדיינים במצחים מודאגים. שהיא נואמת והוא שותק. שהוא מספר משהו והיא לא מרוכזת להקשיב. 

בזוגיות יש הכול, אני מסיקה לעצמי. כנראה שגם את התהייה המוזרה שאני עסוקה בה. 

האם להניח לסקרנות מה עובר על בעלי והבית שלנו ולהשתמש באחד מהגימיקים לבלבול מוניטור כדי להמשיך להישאר רחוק, או לחזור לשכב, לקבל מחר מכתב שחרור, לשמוע את הסיפור המוזר של אפרים וללכת הביתה איתו ועם סיפוריו.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

כיצד מברכים? על מה צריך להקפיד בשעת הברכה?
רגעים כאלה, של יום שישי. מכירה?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
מה מלמדת אותנו אמה עבריה על הגאולה העתידה לבוא, בקרוב?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
בואי נדבר על זה…. איך לא עושים כלום, אבל באמת?

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!