פרק 15

חני זית

המה בגיבורים

יש אדמות קודש שמי שלא ביקר,

לא ירמוס ברגל גסה.

גבהו מאתנו ומאוד נייקר,

כל נושאי בגאון המעמסה.

גם אני תמיד ייקרתי,

אדמת ציפייה לילדים.

בליבי כפיי מחאתי,

לכל המתמודדים.

מרחוק, מיישוב אנשים רגילים,

כמו עוד הרבה שעל נס מעלים

שבסתר הלב חושבים שהבינו,

את מה שרחוק שם עובר.

ואין לשער והם לא יאמינו

למחט תיעוד מצמרר.

אז הנה חידוש, אם חשבתם שרחקתי – 

ליישב אדמת קודש כמו אישה נעלה.

אז תדעו שאת כל הקושי דחקתי,

ואין זה דווקא מעלה.

אני מסתכלת בזרות, כמו כולם,

על אדמה שהיא נחלתי.

ולא אעכל, כנראה, לעולם,

על אדני הכאב נטוע ביתי?!

מסתכלת על דמותי כמו מרחוק,

מתלבטת האם לבכות או לצחוק.

כי בעצם אני זו האישה המתמודדת,

שלצד עוד כמה עשרות שם עומדת.

ובוכה יומם ולילה ויום

או סליחה, צוחקת בכל חום.

כי בעצם – אני תושבת אדמת הרגילים,

ומה שמזכיר לי שלא – זה כל הגלים.

אז מתחת לאדמה אני צועקת לגיבורים,

לפני שהבושה תנעל שערים.

היו ברוכים, אנשי חיל אמיצים,

שבכל יום מחדש קמים ומתאמצים.

שזורעים בדמעה וממתח כורעים

ומאמינים שיקצרו למרות שמתאחרים.

הוא עוד יבוא, הקציר. יבוא בגדול

לכל הגיבורים שניסו כבר הכול…

יבוא ברינה, שמחה גדולה עד אין קץ,

למי שעמל ויגע והתאמץ.

וחלק מסגוליות אנשי אדמת הקודש,

היא לחיות ביום-יום עסקים כרגיל.

לנסות הלוואי ויהיה זה החודש

משמיע בבית קול ששון וגיל.

הלוואי…

אישה פשוטה

יותר משנתיים וחצי עברו מאז שהתחתנתי, וכבר המון זמן בטיפולים. אבל משום מה רק השבוע נזכרה קולגה אחת לבוא לברר אצל חברה טובה שלי, “מה קורה עם חני”, ו”תגידי, היא בטיפולים?” בוקר טוב! איפה היית עד היום… רציתי לשאול אותה, וגם לבוא לענות לה מסודר ולהמליץ לה לקרוא את הטורים שלי ב’הפסקת קפה’.

כל זה היה במחשבה שניה. כי במחשבה ראשונה רציתי לברוח משם ולהתחבא, שלא תראה אותי יותר לעולם. שלא תדע שאני האישה אשר לא ילדה. שניה לפני שברחתי, ניסיתי לנסח בראש מה חטאי שבגינו אני רוצה לברוח. לא מצאתי. לא חטאתי כלום. כל זריקה רכשתי בכסף מלא וישר, ומכיוון שכך – אני לא בורחת. אני כאן וזמינה לענות על כל שאלה שישאלו.

השלב שבו העולם מסביב קולט שמשהו חורק, הוא חזרה לאחור, לימים שאני קלטתי את אותו דבר. כבר עיבדתי, השלמתי, למדתי להתמודד ואפילו להתמודד יפה. החברה שפתאום מבינה את זה מחזירה אותי לאותן תהיות שהיו לי בהתחלה, ומאתגרת אותי לחפש את התשובות שעניתי לעצמי בדי עמל.

לפורים, כך תכננתי בהומור שחור, אני אלך ברחובות עם עגלת תאומים שבתוכן שתי בובות, ושלט גדול של ‘בקשו רחמים’ עם השמות שלנו לתפילה… בזה נגמור סופית את השלב שבו החברה מהססת האם הרעיון ההזוי שאני בטיפולים אכן נכון.

אז אם מישהו צריך עזרה בלעכל את הסטטוס הישן שלי – הוא מוזמן. אני אותה חני שהייתה כאן כל השנתיים האחרונות, כשלא חלמתם כלום. אפשר לדבר איתי כרגיל, לא צריכה את הרחמים שלכם כמו שלא הייתי צריכה אותם עד היום. כן אשמח להתחשבות כשנראה שאין לי כוח לאנשים, ולהערכה עמוקה על כל מה שאני עושה למרות שקשה לי, כנראה. זה הכול. את הרחמים תשאירו בחוץ, הם מכבידים עלי…

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

כיצד מברכים? על מה צריך להקפיד בשעת הברכה?
רגעים כאלה, של יום שישי. מכירה?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
מה מלמדת אותנו אמה עבריה על הגאולה העתידה לבוא, בקרוב?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
בואי נדבר על זה…. איך לא עושים כלום, אבל באמת?

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!