פרק 14

דהרות הסוס של המוניטור מחזירות אותי בבת אחת להווה.

חוי כנראה מתהפכת במיטה, כי עכשיו זה כבר נשמע כמו עדר של סוסי פרא במנוסה.

אני מסתכלת בשעון שתלוי מול דלפק האחיות. מאוחר מאוד. שיחה טיפולית אחרי חצות עוד לא קיימתי מעולם. טוב, תמיד יש פעם ראשונה…

אחת האחיות צועדת לכיוון החדר של חוי. אני עוצרת אותה בעדינות, נבוכה בעצם נוכחותי.

“תוכלי בבקשה להגיד לחוי שאני כאן?”

היא מהנהנת, ואני מסמיקה כשבעצם מתחוור לי שלא הסברתי מי זו ‘אני’, אבל המידע על אודות זהותי גלוי וידוע לפניה.

“אם זה לא מתאים לה עכשיו, אני אלך. אין לי שום בעיה. רק… רק תעדכני אותה שנועה בחוץ, טוב?”

היא מביטה בי במבט יודע-כל כזה, והארגמן של הלחיים שלי מעמיק.

“אין בעיה, נועה”, היא מניחה יד אימהית על הכתף שלי. “אני אגיד לחוי. ולפי מה ששמעתי בהחלפת משמרות, היא הבהירה לכל אחות ואחות בנפרד שאם רק תגיע מישהי בשם נועה – שלא ניתן לה ללכת”, היא מחייכת חיוך חם ועייף ונבלעת מאחורי הווילון הפרחוני.

שוב נשמעות שעטות של המוניטור מהחדר. אני מדמיינת אותו צמוד ללב של חוי, במקום לליבו של העובר שלה.

גם הלב שלי שועט בהתאמה.

מעולם לא הייתי בסיטואציה הזויה כזו. כמובן שלא הספקתי להתייעץ האם נכון לקיים פגישה טיפולית בתנאים כאלה, ואם כן – אז כיצד.

“ה’, תעזור לי”, אני ממלמלת תפילה מהסוג הכי פשוט וכנה שיש בי. “תעזור לי, בבקשה! אני רק מנסה לעשות טוב, וגם אם אני אמורה להיות כאן המבוגר האחראי, אין לי מושג איך לסייע לחוי! אנא, שפתיי תפתח…”

הראש של האחות מציץ מהווילון, והיא מזמינה אותי בנפנוף ידיים כמעט מרוגש להיכנס לחדר.

“נועה”, אני מרימה את היד בתנועה חיננית, מנסה להקליל לי את הסיטואציה.

לפני שהיא נכנסה הרגשתי יחסית מסודרת, עד כמה שניתן להסתדר בלי מראה. נס שאני שונאת את הכתונת של בית החולים ולבושה בחולצה החמודה של ‘אורדמן’. אבל עכשיו, כשהיא נכנסה לחדר בפאה המסורקת, הפרשית, והטיפוח עד לפרטי האיפור האחרונים, נבוכותי.

אני מרימה את השמיכה עוד קצת עלי, למרות שהמטפחת הבורדו לא הסתתרה בעזרתה בכהוא זה. תופסת פתאום שעד היום נועה ראתה אותי מאופרת טיפ טופ. מכוסה כהוגן, מוגנת.

בחודשים האחרונים ארון האיפור פוגש אותי פעמיים בשבוע – לפני הדלקת נרות שבת, ולפני הפגישה עם נועה. ופתאום אני ככה. עם פצעי השוקולד המסגירים ובלי הניצוץ של הברונזר.

“חוי”, אני אומרת לקצה המטפחת הבורדו, ושומעת את הלב שלי רוטט מהגרון, “מה שלומך?”

מה שלומך… מה מה שלומך? אם שלומך היה טוב לא היינו כאן…

“טוב לי פה”, זה מה שיוצא לי מהפה. וזה מוזר. כי לא חשבתי על זה קודם. אבל האמת שזה פשוט ככה.

“אני לא צריכה לעשות כלום. לא כביסות, לא סדר, לא הכנת ארוחות. חוץ מזה, יש פה חברות חמודות, ואף אחת לא ייצוגית ומלחיצה”.

אני מדי מודעת לנוכחות הפילית שלי בחדר. החלל בין החלון והווילון הפרחוני מסתכם במיטה ועוד סנטימטרים דלים שבהם אין לי מקום להתניידות. כל כך מגושמת כאן.

“חוי, נכון לך שאשב איתך כמה דקות?”, אני שואלת, מנסה להעביר אליה את האחריות על המרחב האישי שלה, וגם על הזמן שלה.

“חיכיתי לך”, אני מבינה שהיא לא ממש יוצאת מנקודת ההנחה הזו. “ממש”, אני מוסיפה. הכי אמיתי. מקווה שתבין בשלוש האותיות המשמעותיות האלו עד כמה. “היה כיף אם היינו יוצאות להסתובב. אבל הם פה מגוננים עלי בהגזמה. באים לקחת אותי מהמיטה וחזור בכל פעם שאני רוצה לקום. אז זה מקסימום האירוח שאני יכולה להציע”. 

אני שולפת חפיסת ‘רבע לשבע’ מהמגירה הראשונה שבשידה מימין. יודעת שנועה לא תשפיל את כבודה בשביל פיסת ופלה מוצפנת בשוקולד. 

משהו במילים האלו שלה מחזיר לי את כובד המשקל, ואני מוצאת את מקומי שאבד לי במהלך ההמתנה בפרוזדור. אני נושמת עמוק ומתיישבת על הכיסא המשופשף.

“תודה! דווקא מתאים לי שוקולד עכשיו”, אני מחייכת, “בדיוק רבע לשבע, לא?”, זורקת מבט לשעון היד שלי.

מעולם לא אכלתי ליד מטופלת, אבל אינסטינקטיבית זה מרגיש שרק אם אקח את ה’יוצא מהכלל’ שלנו כאן עד לקצה, נצליח לשרוד את הסצנה הזו יחד.

אני בשרית, אז אני לא יכולה להצטרף להפתעה. ונועה אנושית יותר ככה, מרככת לי את המבוכה מהפצעונים שעל המצח.

“נס שהוא נשאר בפנים”, אני אומרת לה כשהיא בנגיסה השלישית. “לא באמת יש לי כוח כבר להיות אמא”.

השוקולד נמס ומכתים לי את האצבעות. אין טישו בהישג יד, אז אני קמה ושולפת נייר מגבת מהמתקן שמעל הכיור, ובינתיים מספיקה לראות שחוי לבושה בבגדים רגילים. איך מתאים לה להילחם בדרישה ללבוש כתונת אפילו במצבה…

“אני מבינה שזה בכלל לא היה ברור שהוא יישאר בפנים… את רוצה לספר לי מה קרה, חוי?”

“בררר”, אני מוציאה את הזיכרון המבולגן כמו שהוא החוצה. “מוקדם מדי להיזכר בזה. מסוכן עדיין”, אני מרימה אצבע אל מכשיר המוניטור, האיבר החדש שלי. “הוא עדיין מעלה גרף בשורה הלא נכונה, ואת האחיות שנכנסות מידי פעם זה מדאיג”.

“את האחיות זה מדאיג… ואותך?”, אני שואלת בשקט, מרגישה בתוכי את הדאגה תופסת כמעט את כל המרחב הפנימי.

“ברור שגם אותי”, סיוטי הלילות עולים בי. “אבל… זה קצת מוזר. אני… גם… קצת לא רוצה שזה יסתדר לגמרי”, אמרתי את זה. אמרתי את זה. אמאל’ה.

“את חושבת שאני משוגעת?”, אני חייבת להוסיף בשאלה את מה שאני חושבת על המשאלה ההזויה הזו.

“אני עוד לא מספיק מבינה מה את אומרת כדי לחשוב, חוי. את מוכנה להסביר לי למה את מתכוונת?” 

המילים שלי פשוטות, וגם פתוחות מדי. חוי רוצה ממני תשובות חד משמעיות. רוצה לשמוע שהיא שפויה. 

אבל זה לא יעזור גם אם אומר לה את זה, ואצרף שתי חתימות של הסכמה מגבוה. אני מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת שלאף אחד היא לא תאמין.

אם יש סיכוי שהיא תשתכנע ממישהו, זה יהיה רק מעצמה, ורק אחרי עבודה קשה… 

“הבנת”, אני לא מתכוונת להתבזות עוד. משלבת ידיים, השמיכה נכרכת בתוך השילוב. ומול הפרצוף הממתין שלה מוסיפה מהר.

“אני אוהבת להיות פה. אפילו ככה”. הנחתי את זה. עכשיו, שתתמודד. אני נשענת אחורה על הכרית ומוסרת את עצמי לתשובה שלה. סתם, היא לא תענה, אני ממתנת את האכזבה. היא תחזיר שאלה, כמו שאני מכירה אותה.

“אל תשאלי עכשיו שאלות. טוב?”, אני מעזה גם את זה, בלי לרחם עליה.

מאפשרת לעצמי להישאר המסכנה היחידה בחדר.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

נפרדים ממרים, אהרון ותכף גם ממשה, איך מחזיקים בחבל האמונה?
מה מברכים על גבינה שעל קרקר? ועל הקטשופ עם הצ’יפס?
שבת מקור הברכה! הצטרפי למיזם כבוד השבת.
איך קשורים המרגלים – ליומיום השוטף שלנו? ומי אוכלת את מי?
בואי להכיר את הרוטב הארגנטינאי שהולך להקפיץ לך כל ארוחה!
מישהי בסביבתך עברה לידה שקטה? הפוסט הזה מיועד לך!

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!