מאוחר. אם ד”ר ינבסקי לא הייתה מנפיקה לי כרטיס VIP, אין סיכוי שהשומר היה מכניס אותי. איכשהו, השטיח האדום שכמעט פרס לכבודי בשער גורם לי להבין שחוי כבר הפכה למוכרת היטב במחלקה…
אני מחפשת את חדר מס’ 218. הוא בדיוק מול דלפק האחיות. לא סימן טוב.
הווילון הפרחוני מכסה את החלל הקטן שקרוב לחלון, והמיטה הצמודה לדלת, ריקה. אני נכנסת על קצות האצבעות ונושמת עמוק בעודי מעבירה בראש ערב רב של תרחישים אפשריים.
דווקא את מה שאני רואה לא דמיינתי.
חוי ישנה ופניה פונות לכיוון הדלת. היא נראית קטנה בהרבה מכפי גודלה, כאילו הולכת לאיבוד בתוך מיטת בית החולים. כפות ידיה מונחות מתחת ללחי שקופה. העיניים העצומות מתרוצצות מתחת לעפעפיים. היא חולמת עכשיו, והחלום לא נעים לה.
אני נאבקת בדחף להתקרב וללחוש באוזנה שיר ערש עד יעבור זעם. יוצאת לפרוזדור ומתיישבת בכיסא שהכי קרוב לחדר, בתקווה שאשמע אותה מיד כשתתעורר. אני תוהה כמה זמן אצטרך להשתהות עם הזיכרונות שצפים בי אוטומטית עד שחוי תזדקק לי, וההווה יתפוס חזרה פיקוד…
מקסיקו, 1991.
“אה, מזל שנזכרתי”, רותי קופצת בחצי גלגלון מהמיטה לרצפה ופותחת בזיפ אחד את תרמיל המטיילים שלה.
“תכננתי להשאיר לך את החולצה הסגולה עם המיקימאוס. זאת שאת אוהבת”.
אני אוהבת, רותי? אני???
“אה. לא צריך, רותי. תודה. קחי אותה למזכרת”.
“גיחי. הצחקת אותי אחותי. כל התיק הזה הוא רק מזכרות!”, רותי מכה על הקיטבג שלה. איפה בדיוק בארץ היא תוכל ללכת עם התיק הזה? אפשר לחשוב שהיא חוזרת מטיול בהודו…
רותי שולפת חולצת טריקו מעוכה, מנערת אותה כמו כביסה רטובה לפני תליה על החבל ומקפצצת על המיטה בהתרגשות חסרת שליטה. מיקי קורץ לי מהחולצה. יש לו סומבררו על הראש וסיגריה בפה.
שונאת את החולצה הזאת.
“זוכרת איפה קנינו אותה? נראה אותך”.
כאילו שאני יכולה לשכוח.
כמו בצעדי ריקוד ידוע מראש, שתינו נשכבות על המיטה שלי, ראש כלפי מטה, רגלים מונחות על החלון הגדול, חולמות בהקיץ.
ימי ראשון במקסיקו מוקדשים לטיולים. טוב, כשאין דברים חשובים יותר כמו חתונות, הלוויות, בר מצוות ובריתות, ובקיצור – כל הטקסים שמחייבים את אבא להישאר ולשרת את הקהילה שלנו, ועלינו גוזרים שעמום טוטאלי.
לכבוד בואה של רותי נעשה לנו נס והצלחנו לצאת מהבית. הפארק הצבעוני סוצ’ימילקו קיבל את פנינו בססגוניותו המוכרת. עלינו על אחת מהסירות ושייטנו לנו בעזרת גונדולייר עם מוט ארוך שנראה כאילו יובא ישירות מוונציה.
סירה מלאה במריאצ’יס (נגנים מקסיקניים) נעצרה בצמוד אלינו ושמונה נגנים פצחו בנגינה סוחפת. ההרמוניות הקוליות שהמקומיים הללו יודעים לעשות הופכים את השירה שלהם לשם דבר עולמי.
רותי נראית שבויה בתוך חלום. שנים שהיא מנגנת על פסנתר, והמוזיקה מהפנטת אותה. היא מתכופפת לכיוון הסירה של הנגנים, בוהה בהם וכמעט נופלת למים בהיסח דעת חינני. אני תופסת אותה בשניה האחרונה. היא אפילו לא מודעת לנוכחותי.
מאיפה הגיע הורד האדום שתקוע לה מאחורי האוזן? הוא מרוסס בטיפות של טל שזוהרות כמו יהלומים קטנים, ומחמיא ללחייה הסמוקות מרוב עונג.
כשהסירה נעצרת וכולם נשפכים ממנה החוצה, רותי מתעוררת מהחלום. היא מושיטה לי יד ושתינו ממהרות אחרי הוריי כדי לא להיאבד בין ההמון.
אבא ואמא מוצאים ספסל בצל ומארגנים לנו פיקניק מהאגדות. הקטנים רצים אחרי הכדור, מתגלגלים בדשא. גורי חתלתולים ששוחררו לחופשי.
רותי נוטלת ידיים ונוגסת מהכריך שהנחתי בידה, אבל העיניים שלה מזוגגות ומבטה נודד רחוק מכאן.
“בואי, נועה”, היא מניחה את הכריך כמעט בשלמותו על המפה שאמא הניחה על הדשא, ותופסת את ידי. “אני חייבת לשמוע אותם עוד קצת”.
הנגנים. הם כמו החלילן מהמלין בשבילה. היא באמת חייבת…
“אמא, אנחנו הולכות למריאצ’יס. אל תדאגי. אני שומרת. רק אל תתרחקו מכאן בלעדינו”.
אמא מהנהנת ולא מורידה את העיניים מהקטנים. היא סומכת עלי. לא אתן לרותי לשכוח את עצמה באיזו פינה נידחת.
רותי ואני אוחזות ידיים והולכות מהר, כמעט רצות.
קבוצה של כ-15 נגנים עם כובעי סומבררו גדולים ולבוש מסורתי יושבים קרוב לאגם ושרים לעוברים ושבים. נרתיק חבוט של אחת הגיטרות משמש כקופה לאיסוף המטבעות שנערמות לאט לאט.
רותי מתיישבת על אבן גדולה שמצאה בדיוק מולם, מניחה את הסנטר על כף ידה השמאלית ונשאבת. גם אני מנגנת על פסנתר מאז שהייתי בת חמש, ואוהבת את הנגינה שלהם, ואת המילים המתוקות בשפה שכבר למדתי להכיר היטב. חלק מהשירים אני אפילו מזהה.
הי, מאיפה צץ פתאום הילדון הזה? הוא מציע לרותי חליל פאן קטן ומעוצב, וביד השניה מטלית ספוגה בנוזל שמריח כמו אלכוהול. רותי לוקחת מהילד את החליל, מנגבת אותו היטב במטלית ומצמידה אותו לשפתיה.
היא משתלבת בלי היסוס בשיר המקסיקני, כאילו שמעה אותו כל חייה; מטיילת בין ההרמוניות, עולה ויורדת. הנגנים מופתעים מהצלילים החדשים שהצטרפו אליהם ונראה שהחליל מפיח בהם רוח חיים. הם מגבירים את הקצב והקהל מצטרף במחיאות כפיים.
רותי משנה כיוון. המנגינה שנשפכת פתאום מהחליל שבפיה ישירות אל השביל, גורמת לעוברים והשבים לעצור בבת אחת. גם הנגנים מפסיקים את הנגינה שלהם אחד אחרי השני. העולם עובר לדום. היא נושפת בקלילות, והצלילים שהיא מפיקה מרחפים כמו גחליליות בחושך. אף אחד לא מסתכל לכיוון שלנו, פשוט כי למוזיקה של רותי יש ישות משלה, וכולם מחפשים אותה באוויר, אפילו אני.
ככה בדיוק אני מדמיינת את נגינת הלוויים בבית המקדש…
הלב שלי מתמלא בכל כך הרבה חום ואהבה, עד שהוא עולה על גדותיו. הצלילים של החליל הקטן הולכים וגוועים, ופתאום משתרר שקט מסביב.
חולפות כמה שניות של הלם, ובבת אחת אני שומעת מחיאות כפיים מכל כיוון אפשרי. רותי נראית כמו דוב קוטב שהתעורר משנת חורף. היא בכלל לא מבינה למה או למי מוחאים כפיים. אני תופסת אותה בכתפיים, מקימה אותה ודוחפת חזרה לכיוון המדשאה.
איזו רותי זאת. מאיפה כל הקסם המתנקז בבחורה אחת? מאיפה?
