ערי מסכנות

זו הכותרת של כל הטיפולים,

או לפחות מה שכולם בדמיון מעלים.

ברוכים הבאים לערי מסכנות,

אפשר להיכנס, לאורחים הן לא מסוכנות.

שמחים שבאתם לבקר אצלנו כאן,

להרגיש את הכאב, להיכנס לחוויה,

למרות שגר כאן רק מי שיש לו בעיה.

ולא רק בכלל המסכנות –

יצא שמן ככזה

אלא גם בגלל שהן סבוכות ומסכנות,

ועד מתי נהיה כאן – אין איש חוזה.

והמאפיין הגדול והכי מתסכל

זה לבנות – כלומר, בעוז לטפל.

להקיז דם ודמעות ותפילות,

לטרוח הרבה, לשפר יכולות.

והחודש נגמר והרצף שנצבר 

יורד לטמיון, מתנפץ בעיניים.

אוספים כוחות ונאמר – 

שוב ננסה, אף שעייפו הידיים…

שוב ושוב הערים שבנינו

מתבררות כמגדל עשוי גפרורים

ושוב הכאב שהכרנו וחווינו

מוותק ימי משברים.

יום יבוא ונצא מגלות לגאולה,

יזרח אור גדול במקום אפלה.

יבוא יום שנלך לנו הורים ובנים,

נצא ממצרים של סיפורים משונים.

נחזור להיות אנשים כמו כולם,

שהיינו ולא הערכנו מעולם…

ולא, זה לא יהיה קשור לערי מסכנות

כי גאולה היא משמים, בלי קשר לפרעה או לרופא.

זה כן יהיה קשור לעמל,

של השתדלות בטיפולים בלי חדל.

כי יש לנו חובה לנסות, לא להצליח,

וידיעה עמוקה שד’ רואה ומנציח

את כל שעמלנו וירד לטמיון,

ויביא גאולה, שכרגע זה רק ברעיון…

ואנחנו נמשיך לבנות לנו ערים,

שקורסות כל חודש, מלאי צערים.

למרות שלתוצאה אין קשר למאמץ

כי בשמים – אין פיפס שמוחמץ.

תודה שבאתם לביקור בעיר, ושלום,

כגמולכם נחזיר כשנחזור לארץ הרגילים,

והלוואי בקרוב יהיה זה היום,

שמחים וששים, מנחת תודה מעלים.

למי קראת נורמלית?

כשהתחלתי את הטיפולים אמרה לי הרופאה “שלושה חודשים ואנחנו אחרי זה”. העזתי בחוצפתי לשאול “ואם לא?”, “ואם לא אז נדבר…” אחרי ארבעה חודשים הוכח שלא ואנחנו צריכות לדבר. התוצאה של השיחה הייתה שלום ולהתראות, כי עברתי לרופאה מומחית, והתחלתי להרגיש שאני נפלטת מהליין. אישה סטנדרטית הולכת לרופאת נשים רגילה, לוקחת פה ושם כדורים. אבל ללכת לרופאה מומחית זה להפוך לאישה בטיפולים, ומבחינתי דאז – זה להפסיק להיות כמו כולם.

כמה חודשים עברו, שבהם אכזבתי בהתמדה גם את הרופאה החדשה, ובעיקר את בעלי ואשתו 🙁 ושניה לפני שתחושת האי נורמליות בלעה אותי – הבנתי שאף אחד לא 100% כמו כולם, ובמפעל של הקב”ה אין מוצר אחד שזהה לשני. אפשר לומר ש-90% מהחברה דומים ב-90% מנתוני החיים. העברתי בראש את חברות שלי – האחת נשואה ומצפה לילד ראשון, אבל היא יתומה מאמא ובלי תמיכה. שניה אמא לתינוק בן שנה, אבל סובלת מבעיות שלום בית קשות. אלו הסופר-קיצוניות מתוך ‘הנורמליות-הלא נורמליות’ שבין חברותי… עוד אחת מחפשת עבודה נואשות וחיה מהיד לפה, והרביעית עדיין מחפשת שידוך וסופגת הצעות מביישות… והאחרות – אין לי מושג, מקווה שהן מלקקות דבש. לא בטוחה. 

אמת, שככל שעובר הזמן הפער גדל. וללכת בשבת לטייל עם חברות שמובילות עגלות או בדרך או גם וגם – מאוד לא נעים. אבל כל אחת בפני עצמה לא עושה לי חשק להתחלף, וכנראה שזה חלק מהכלים שמקבלים עם הניסיון – את ההרגשה והידיעה הברורה שהכול משמים, לטובה ובאהבה.

ועדיין, קורה הרבה שהאי-נורמליות גוברת וכמעט בולעת אותי חיים, ומתכדרר בגרון גוש שרוצה לפרוץ החוצה בצעקה “הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי”… שאחרי הכול ולפני הכול – ילדים זה הכול. אני בולעת גם את הגוש הזה…

אני רוצה לפנות אישית לכל אישה שהזדהתה עם אי הסטנדרטיות שלי, ולומר לה שבזאת היא מוגדרת כנורמלית הכי בעולם (שהרי לכל אחד מ’כולם’ יש את החלק שבו הוא לא כמו כולם). אם לא את החלק שלך, תקראי מהתחלה…