פרק 12

“למה היא רועדת ככה?”, הוא שואל את האח שמצטופף גם הוא באמבולנס הקטן.

“אלו צמרמורות של לידה”, הוא אומר לו. ואל תוך הגיהינום מגיעים אל האוזניים שלי הרחמים שבקולו.

“אבל היא בחודש שביעי”, אפרים הגיוני מאוד.

“נקווה שיצליחו לעצור את זה”, האח פותח לי וריד, מערה נוזלים. הגוף שלי מרקד על המיטה.

“תירגעי”, אפרים מתחנן אלי. “כבר אנחנו מגיעים והם יעצרו את זה”.

האור בתוך האמבולנס נדלק וכבה בהבהובים היסטריים. אני מרגישה בבת אחת שאני עומדת למות. 

אני גם צועקת את זה, תוך כדי שמורידים אותי אל תוך מיון היולדות.

האח שולח את אפרים להוציא טפסים, ורופאה גוהרת מעלי. אני תופסת את היד שלה. “אני מאבדת הכול”, אני אומרת, ומתכוונת רק אל החיים שלי. 

היא מחברת אותי למוניטור ואני לא מרפה מלהרגיש אותה. היא מנסה לבקש ממני תעודת זהות. “תחזיקי אותי”, אני מבקשת. אפרים נכנס עם המסמכים. היא אומרת משהו לאחות, שואלת את אפרים שאלות והתשובות שלו מתערבבות עם השאלות שלה ונעמדות מעלי כמו ענן אפור מטושטש.

האחות חוזרת עם מזרק. הרופאה מקרבת אותו אלי ומורידה את תוכנו אל תוכי בבת אחת. “הבשלת ריאות”, היא אומרת, ואין לי מושג למה היא מתכוונת.

אין לי אוויר. אני מתיישבת, מחפשת אותו. “את צריכה להירגע”, הרופאה מבריקה.

“תקרא לאמא שלה”, היא מסתובבת לאפרים. 

“לא”, אני מגייסת חלקיק חמצן כדי להגות. לא רוצה אותה פה.

“תקשיבי חמודה”, היא אומרת ברור, עדיין תפוסה ביד שלי. “הכי חשוב לנו עכשיו שתצליחי להירגע. אנחנו נעזור לך תרופתית. את מקבלת נוזלים והתהליך עדיין יכול להיעצר”.

אפרים מהנהן מאחוריה חזק חזק.

“כדי לתת לגוף להרפות אנחנו חייבים אותך רגועה”.

“אני לא”, הדיפקוקים מהמוניטור מהירים פחות מהדופק שלי. למה אין כאן חלון?

“מה ירגיע אותך?”, אפרים עומד לידה. לחוץ. דחוס. נחוש לנצח את המלחמה הזו. 

“יש מישהו שאת רוצה שיבוא?”, הרופאה שואלת, הקול שלה משחרר אלי שברירי אוויר.

“דבורי?”, הוא מציע, השם של אחותי הצדקת סוגר עוד שלוש חלונות. 

אני מנענעת חזק. לא מוכנה שאמא או דבורי יתחילו לבכות כאן. מספיקה לי ההיסטריה שלי.

“אולי”, אני אומרת ונושכת את השפתיים. “אולי תחייג לנועה”. היא לא תיבהל. היא לא.

“לא כדאי”, הוא אומר מהר. “היא מזיקה לך”.

“נועה?”, הרופאה שואלת, היא עדיין תפוסה בי. אני מהנהנת. “תתקשר אליה”, היא אומרת. נמוכה ממנו ואני לא יודעת איך היא לא פוחדת להיות בטוחה כל כך מולו.

הוא מוציא את הפלאפון שלי מהשקית של אקסוס, משחרר את הנעילה ומגיע אל המספר שלה.

“דברי איתה”, הוא מביא לי. 

היא עונה כבר, ואני צובטת את הרופאה חזק ודוחפת לה את הטלפון ללחי. אוספת בנשימה ענקית את חלקיקי האוויר החסכניים שמפוזרים בחדר.

“נועה?”, היא שואלת ואני לא שומעת אותה עונה.

“מדברת ד”ר ינבסקי מ’שערי צדק’. נמצאת כאן”, היא מרימה אליה את התיקייה שעל המיטה “חוה ***. היא רוצה לדבר איתך”.

היא מניחה לי את הפלאפון ליד האוזן וממשיכה להחזיק אותו שם. ואני שומעת את הקול שלה, ומרפה סוף סוף את היד מהרופאה. 

אפרים התיישב בינתיים. רגלו הימנית מנתרת על הרצפה. אני לא שומעת מה נועה אומרת.

אבל יש לי קצת יותר אוויר, אני עייפה כל כך פתאום.

חצי שעה אחר כך חשוך בחדר. אני על הכרית. נושמת לאט יחד עם גרף הצירים ההולך ודועך.

אני רוצה לישון. אני רוצה לישון. אני כל כך רוצה לישון.

עיני סגורות. החדר ריק. אפרים הלך לשחרית, ואני חושבת על הסרט שיצרתי בשעות האחרונות. 

תוהה מי הגיבור הראשי בו.

מעניין. אני מסיקה מהצפייה בפלאשבקים במוח. הגוף שלי דרש את מה שאני לא הצלחתי לבקש.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

איך מנצלים את הימים האלה בלהט השיגרה?
ממשיכים בכבוד סעודה שלישית והשבוע – הבית.
כמה דברים שלא ידעתן על חודש אייר הבעל”ט
כבר כמעט גאולה, או שוב חויים שואה?
את יוצאת לעבוד, אך האם זה חייב להיראות ככה?
“להנות בהם בני אדם” – ימים אחרונים לברכת האילנות.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!