“אני פחדנית, אני פחדנית, אני פחדנית”.
“אמרת משהו?”
“—”, אני יוצאת מהחדר שלנו, מחפשת מקום עם אוויר ביחידה ההזויה הזאת ונכנסת אל חדר הכביסה. שם, ליד הפח וערמת גלילי נייר הטואלט יש חלון גדול ואני פותחת אותו.
“אני תינוקת, אני תינוקת. בכלל לא יכולה להיות עדיין אמא. השם, איך הבאת לתינוקת דבר כזה ענק?”
פיסה קטנה של שמים שחורים מסתכלת עלי, קשוחה. מתיישבת על הרצפה ליד כמה מגבות רטובות ובגדים שסיימו קדנציה.
“מדי מהר הכנסת אותי לזה. אני לא באמת מסוגלת”, אני אומרת ומרחמת על התינוק הקטן שעוד לא נולד ושומע את אמא שלו ככה.
“הוא לא אשם”, אני בוכה להשם. “אני כזו קטנה ופחדנית, פחדנית, פחדנית”.
פתאום אני קמה ונכנסת אל חדר השירותים. זה בא. זה בא.
איכסה.
יותר בקול. משהו בפנים אומר לי. שיקום. שיבוא. שירחם.
עוד גל יוצא ממני. שונאת אותי. אני מאוששת את הפנים שלי עם מים מהכיור וחוזרת אל חדר האוצרות הקטן שלי. יש לו דלת, ופיסת שמים. ושום כוכב לא בא לשם לשאול לשלומי.
“אני צריכה אותה”, אני אומרת לשמים הקרים האלה. “אני צריכה אותה פה. איתי. עכשיו”.
“ולכן זה גרוע”, אני שומעת את בעלי אומר לי. רק מתוכי. “את ילדה גדולה. תלמדי ללכת לבד”.
“אני קטנה”, אני שולפת גליל אחד מהערמה, מפרידה באצבעות גסות ורועדות את הדבקיות שלו ותולשת חתיכה הגונה לייבוש הפנים.
עוד דקה של כמצ’וץ. עוד גל. עוד ריצה. עוד שטיפת פנים מנחמת אחרי הכול.
עוד שלוש כאלה.
יופי של לילה.
***
“אפרים”, אני קוראת לו בשש וחמישה.
“אפרים”, הקול שלי רב עם עצמו. בקול – שיקום. זה דחוף. בשקט – הוא יכעס נורא שהערתי אותו.
“אפרים”, ה’בקול’ ניצח והוא קם בבת אחת. “מה השעה?”
“אנחנו חייבים ללכת לבית חולים. משהו לא בסדר איתי”.
“שטויות”, הוא לוקח מאחוריו את השעון המעורר ומקריב אותו לעיניים. “שש!”, הוא קורא בלי משקפיים וחוזר לכרית שחיכתה לו.
“אפרים”, אני לא בוכה עוד פעם הלילה הזה. אבל כיווצים כאלה בשבוע עשרים ושמונה לא מפחידים רק אישה חרדתית.
“נראה לי שזה צירים”, אני אומרת בפחד את המילה האחרונה.
“יש עוד זמן”, הוא אומר כבר מתוך חלום, ואני לא יודעת אם הוא מתכוון לבוקר שיבוא או ללידה שתבוא. האמת, אני לא יודעת מה קודם.
“אפרים”, אני כן בוכה פתאום. כאב ענק מסתער עלי מאחורה, מאיים לקרוע אותי לשני חצאים שווים בדיוק. “אפרייים”, אני צורחת והוא קם עירני. מרחוק אני שומעת שהוא מזמין מישהו.
באלונקה מורידים אותי למטה.
אישה בת עשרים ואחת. שבוע עשרים ושמונה. בלידה.
“תירגעי”, הוא אומר לי באמבולנס. “זה רק הפחדים שלך”, הוא לוחש באוזן, ואני שותקת.
“תוך ארבע דקות אנחנו בבית חולים”, אומר לי הסניטר או הרופא או מי שזה לא יהיה שיושב לידינו.
אף אחד מהם לא מצליח להרגיע אותי.
“מה ירגיע אותך?”, הוא שואל אותי פתאום. אמיתי כזה. רוצה את התינוק שלו בריא.
כלום. אני לא עונה. נושכת שפתיים. שואגת מבפנים.
“טילון?”, הוא מפגיז.
“אאהה”, אני מתיישבת באחת ונותנת צעקה שנראית בדיוק כמו הפחד שלי מהלידה.
זה מה שקורה לילדה קטנה שכל כך מפחדת.
עוד “אהה” אמיתי ועמוק, שבאמת לא יוצא מהגרון שלי. והוא מסתכל עלי במבט הזה שראיתי בביעותים. יש בו שתי מילים:
פחדנית. קטנה.
