מחטים לבחירתך
כולם שרים לה שיר הלל, לאם הבנים.
אשת חיל מי ימצא.
תקום בלילה לטפל במאור פנים
אישה לתפארת, חרוצה!
ואני, כמה לא מוזר, מהללת אישה אחרת,
את עקרת הבית הריק.
כי אף אחד לא יכול לנחש מה היא עוברת,
נוסף על עינויי הספק…
תקום בעוד לילה למעבדה, לבדיקות.
תיעלם במשרד למחבוא, לזריקות.
היא נותנת לדוקרים את היד,
ואת הרגל דוקרת לבד.
ומעניין שמה שהכי דקור לה זה דווקא הלב.
למרות שהיא מבינה שהוא מיותר, הכאב.
וקנאה זה רק רקב עצמות,
ואפילו. זה עדיין דוקר לה בעוצמות.
ודוקר גם על זה שדוקר לה…
היא לוקחת נשימה עמוקה
ועוטה על פניה הבעה מתוקה.
ושוב משחררת את בעלה לכייף,
ביודעה כמה מהטיפולים הוא עייף.
מחייכת ומפטפטת ועוזרת בתמימות,
שאף אחד לא משער מה בפנים, באימות.
אז רציתי לשיר לך שיר, אישה גדולה!
לכתוב לך ‘אשת חיל’ חדש מתחילה.
כי העולם מכיר במי שבקצב החיים המוכתב.
לא אזכיר את הבייבי שאין לך, שלא יכאב.
אספר על האישה שקמה בלילה,
ומהתוצאות של הבדיקות הלך לה היום.
וגם כשמשקיות קירור כבר נמאס לה,
היא המשיכה להגן מהחום.
ראיתי שבכל אמה חדשה בארץ,
גלתה קופת חולים עימך.
ולמרות זאת המשכת את במרץ,
תורים, והרבה. שנשמח 😉
ואימצת לך משרה שלישית בלו”ז,
של טיפולי פוריות עקביים, בעיזוז.
אשת חיל מי ימצא,
בחלום מתוק על חיים חדשים.
בטחו בעלה וגם היא, וכבר מיצתה,
אותו להגשים.
ליום אחרון,
יש אוסף מחטים שד’ שומר בארון,
בגנזים. של דקירות מכל הסוגים.
ומשלם ביד רחבה שכרך,
אישה מיוחדת, שונת הישגים…
טפיחה על השכם
הכי קל לשקוע בדיכאון, והכי קשה – לחפש את המעלות שלך ולטפוח לעצמך על השכם.
עוד אחת מהקלישאות שתמיד הכרתי, אבל ה’מקצוע’ שלי פיתח לשיאים חדשים. כי באמת – הכי קל היה לשבת ולכתוב טורים מתבכיינים (על ששום דבר לא זז), מקנאים בסתר (בכל החברות שהלך להן מהררר והן לא יודעות להעריך) ובקיצור – לשבת ולקטר ולהתמסכן בצורה מקצועית ומושחזת שתזמין אנשים לקרוא ולרחם…
יום אחד הגעתי למסקנה שבעוד קוראות טורי הנאמנות נהנות מכל מילה ומשליכות 10 אגורות של רחמים לקופה – המפסידה הראשית היא אני. כמה אבסורדי – היום הזה הגיע באמצע חופשת בין הזמנים המשפחתית שכללה את שיירת הנשואים בדור שמעלינו, כשחזרתי למתחם הנופש עצבנית מבדיקה שהראתה לי ששוב לא הצליח…
רציתי לצעוק לכולם בדמעות שיעופו לי מהעיניים ואין לי כוח אפילו להציג שכיף לי כמו שמתבקש. הלכתי לחדר שקיבלנו (עם מקרר, ד’ שלח לנו בשביל הזריקות) וכתבתי את הטור שקראתם עכשיו. לא מתבכיין למרות שזה מה שדגדג לי בין האצבעות. כי במבחן החיים – צריך לכתוב את מה שנכון, ולא את מה שקל.
אז כתבתי לעצמי שיר הלל מלא מחיאות כפיים, בשם כל מי שהשארתי מעבר לדלת החדר.
ומאז, במקום ליילל ששוב דברים לא זזים – התחלתי לשבח את עצמי בנדיבות. צל”ש ששוב קמת מוקדם ועפת לבדיקות, למרות שהיה לך הרגשה ששוב זה לא הלך. (ותמיד אני צודקת בהרגשות האלו!!! הזוי… כמה שאני מחכה ליום שבו אני אטעה – זה לא קורה!)
נשים, כך טוען העולם, הן עם שנוטה להלקות את עצמו ברגשות אשם בנדיבות מיותרת. שיעורי בית לך, שקראת בסבלנות עד עכשיו – לנסות לשיר אשת חיל אישי בשבילך, למרות ייסורי המצפון שיש לך. (ואם את אישה, כנראה יש לך…)
