פרק 10

חני זית

חיל קומנדו

ז’ בתמוז, הדרך לבית האישה השונמית. גם אנחנו היינו שם.

כמו טאטאו מכל הערים

את דרות קופת חולים

והפעם עם הבעלים.

שותפי מסלול הצעירים…

זוגות-זוגות סדורים באוטובוסים,

מביטים בפנים מלאי היסוסים…

מצחים חרושי קמטים, ושקט דממה

שנוצר מהעדר קול ילדים והמיה.

אף אחת לא משכינה שלום בטלפון

בין מריבות ילדים, ובקול.

וכולם כאן צמאים עדי עילפון,

כי בנים זו ברכה של ‘בכל’…

כבד לי. השקט, המתח, הציפיה.

אנחנו עדיין בשלב שנסיעה כזו היא חוויה.

אחרי הכול אנחנו הקטנים שבחבורה,

יש זוגות בגיל של הורי…

אבל כמה לא נעים ואיזו צרה,

הם מצפים, יושבים מלפני ומאחורי.

קבוצה של זוגות שעדיין מחכים,

שסופגים מכות ומחייכים ומתאפקים.

שנופלים וקמים ונופלים ושוב,

וריק ביתם, ריק ועצוב.

על האוטובוס הזה הוטען טון של כאב,

חי ובוער, ממשי וצורב.

אני רוצה לרדת, ניסע ברכב פרטי,

או נישאר בבית, העיקר לא לראות באמיתי.

זה קשה מידי, מציאותי וקשוח.

ואין מי שלנו הבטיח,

חיים שונים ממבוגרי הקבוצה,

שנוסעים כבר שנים, והדרך לא קפצה.

בוא נברח. לא לראות, לא לשמוע, לא להיות…

מחוץ לכל הצער הזה לחיות.

אבל תכל’ס – אנחנו חלק ממנו, נודה!

על האמת. וגם על הזכות, על השייכות.

על האמון שניתן בנו כאנשים של איכות.

ושד’ את דמעות כולנו יושב ומודד,

זה לא אוטובוס עצוב, זה אוטובוס של חיילים,

שהתאגדו בקבוצה ועכשיו מתפללים,

שיודעים את הכתובת, ממי לבקש,

שמחזיקים באמונה, חזק ועיקש.

שנושאים כל יום עין למרום, ובתום – 

מבקשים מד’ שיושיע, כבר היום.

זכות היא לנו להיות חלק מהצבא,

ללכת בראש מורם מלאי גאווה.

ותקווה – שלשנה הבאה נבוא לכאן שוב,

כדי להודות לד’ על החסד והטוב.

עם אותם אנשי מסע הגיבורים,

ניוושע כולנו ונהפוך להורים.

אנא ד’…

מקום שכולם יודעים

בניגוד לבחורות רווקות שהולכות ברחוב וכולם רואים שאין להן פאה – כשאני הולכת לא רואים את מי השארתי בבית. חוץ ממי שמכיר – ולא הרחוב היא זירת ההתמודדות מולו. כשנוסעים לשבת, הולכים זוג ומזוודה ברחוב ופוגשים חברה מהכיתה/ חבר מהוועד עם בעלה/ אשתו ועגלה. רואים אותם מסתכלים ימינה ושמאלה, מחפשים את הבייבי… לא הגיוני שאנחנו עדיין לבד, לא?!

זה כבר כתובת על הקיר. כי לא מסתבר שניסע לשבת ונשאיר תינוק בן שנה (מממוצע גיל הבכור שאין לנו) לבד בבית… אותה סיטואציה בשמחה משפחתית (הכתובת היא על קיר האולם) כשרק לנו אין עגלה והיא גם לא בדרך. זה מציב מראה שחורה מולנו – לכולם יש! ואתם…

אנחנו?! היינו רוצים לשאול. אנחנו צוחקים על כל אלו שלא טעמו טעם טרלול. שהמשיכו באוטומציה של החיים. אנחנו עובדים את ד’ בשמחה (לפחות משתדלים) גם כשקשה, כשיש לנו כמעט פרופסורה בפוריות. אנחנו שמכירים את כל סניפי קופת חולים על המפה… אנחנו סוג ב’???

ופה מתחיל רעיון חדש שאימצתי – לתחום את הבעיה. לחפש איפה צץ הכאב, מול מי ומתי, ולארגן לעצמי שולחן ‘סטרילי’, רק עם אנשים שנעים לי איתם (75% הצלחה), רק נושאים שנוח לי איתם (כנ”ל), ולקום מהמקום לכל צורך בעולם, כשהסטטיסטיקה נופלת על הצד הלא נכון. ללכת לבדוק את הנוף שבחוץ ולהשאיר שם את כל הכאב, ולחזור עם חיוך.

קל לי יותר טכנית להסתדר בסביבה שנוח לי בה. אולי תקראו לזה לברוח, אבל אני חושבת שזו דרך התמודדות טובה יותר מלנסות להתמודד חזיתית כשזה כנראה לא יצליח. חלק מהפרקטיקה של החיים זה לאו דווקא להסתדר בכל מצב, אלא גם להתאים את המצב לנתונים שלי. ואולי הניצחון במלחמה לפעמים, הוא דווקא להיכנע. לצייר את המטרה סביב החץ שאתה ירית. 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

איך נתייחס למרק, ארטיקים וגלידות, כאוכל או כשתיה?
אֵיךְ אָמַרְתָּ קָרוֹב וְהִיא רְחוֹקָה לִי הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַיָּם?
מהו עירוב תבשילין? האם מותר לבשל ביום הראשון ליום השני?
התהליך המופלא שהלבבות שלנו יעברו כאן בארץ הקודש.
קחי לך כמה דקות של מנוחה וצרי לך לוח השראה לקראת השנה החדשה.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!