נועה:

ידעתי.

ידעתי.

היא מהסוג שלא נוח לו בכורסה האפורה…

לפעמים זה ממש מתיש לדעת מראש. כאילו נועלים את האופציה החלופית עוד לפני שמבינים מה קורה.

חיכיתי לה, ארבע דקות אחרי שמונה בערב. כנראה לעולם לא תדענה המטופלות כמה ארוכות הן הדקות שחולפות מהרגע שמגיעה השעה שלהן ועד לדפיקה בדלת. ההינתנות המוחלטת כבר שם. כולי שלהן, אפילו שהן עדיין לא כאן.

נקישות חלושות. חוי עומדת מבוישת בכניסה לבית, זקוקה להמון אוויר ואומץ כדי להיכנס.

גבוהה מכפי שדמיינתי אותה בעקבות השיחה בטלפון, נוכחת ועם זאת כמעט שקופה, פוטנציאל חבוי של אש בעיניים 

וחיוך כובש…

עכשיו הוא נבוך כל כך עד שמתעורר בי דחף להניח עליה יד ולעזור לה פיזית לחצות את הגבול שבין הבחוץ לבפנים. מנסה לעשות זאת בעזרת מבט חם ותומך.

“בואי, חוי. את מוזמנת להיכנס לחדר”.

חוי מתנשפת כמו אחרי הליכה מאומצת וחולפת על פני לכיוון החדר.

מתיישבת על הכורסה האפורה שמולי.

לא נוח לה.

כן, עולם המטופלות שלי מתחלק לשניים. אלו שנוח להן בכורסה, מתחפרות בה, מתערסלות, ואלו שממש לא. נראה שאין טווח אפור של בין לבין על הכורסה האפורה.

חוי מתפתלת.

ידעתי. פשוט ידעתי ברגע שפתחתי לה את הדלת שזה מה שיקרה.

כמה רציתי שתאהב, כמה רציתי שיהיה לה נוח. לפחות כאן, 

כי משהו בה גורם לי להרגיש שלא נוח לה בעולם. ממש לא נוח…

“מה שלומך, חוי?”, אני שומעת את הקול שנובע ממני, מעצמו, לוחש ומלטף.

“ב”ה, בסדר”.

“בסדר מאיזה סוג?”, אני מחייכת, מעודדת, מזמינה שיתוף.

חוי משתהה. אני מדמיינת את המילים מכודררות בתוכה כמו פקעת צמר שתחילתה מתחפרת עמוק בבסיסה, מתקשה למצוא את דרכה החוצה.

חוי משתהה.

המחשבות שלי חגות במעגלים מקבילים. בפגישת ההדרכה היום שאלה אותי המדריכה מה שלומי, וכמו יהודייה טובה שאלתי האם היא מעוניינת בגרסה הארוכה או הקצרה…

וחוי משתהה.

עיניה נעוצות בחצאית, את אצבעותיה היא מסתירה בחיקה. מרגיש לי שאם רק הייתה יכולה, היא הייתה מעלימה את עצמה, לא רק מכאן.

“אני מבינה שקשה לך לענות, חוי. זה בסדר. באמת. החדר הזה, ואני, לפעמים מציפים ממש בהתחלה…”

“לא יכולה יותר עם החרדות האלה, לא יכולה! ונמאס לי מהגוף שלי כבר, שונאת אותו עכשיו יותר מתמיד!”

העיניים שלה מתעגלות, ענקיות. היא מבוהלת ממה שאמרה. המונולוג הקצרצר הזה לא תוכנן בכלל, זה ברור.

משיכת אף. אני מזהה דמעות בזוויות העין. 

אין טישו על השולחן.

איך נפלו גיבורות. על השולחן בחדר שלי אין טישו?

אני קמה להביא חבילה מהארון. חוי שולפת מספר ממחטות ומסירה עקבות.

שפת הגוף שלה מספרת לי שנכשלתי. סומנתי באיקס גדול.

פגישה שכשלה על קוצו של טישו…

“נשמע שקשה לך נורא, חוי, ואת מחפשת עזרה. את חייבת אותה, כאן ועכשיו”, אני מחפשת את העיניים המשוטטות שלה, מבקשת ממנה בליבי לאפשר לי להגיע אליה, ולו לרגע קטנטן.

חוי מרימה אליי את מבטה. לשבריר שניה נוצר מגע ואני רואה שם ייאוש, חידלון, כאב אינסופי,

וגם תקווה. זיק מזערי. והיא מרשה לי לראות אותו…

הכתפיים של חוי רפויות. היא יושבת במלואה, ידיה מונחות לצידי גופה.

פתאום היא נראית נינוחה בכורסה האפורה.

אז אולי, בעצם,

אני עוד לא יודעת

דבר…

חוי:

נועה.

האמת, את יותר יפה ממה שדמיינתי. אוף. אני שונאת יפות. 

פתחת לי את הדלת וחיפשתי את האכזבה על הפנים שלך, אף שהשתדלתי כל כך.

התאפרתי עשרים וחמש דקות והוצאתי את קרש הגיהוץ במיוחד בשביל העליונית הזו.

אבל בטח באות אליך נשים מתוקות כאלה, רזות, קטנות, נשיות.

לא גבריות וגסות כמוני.

אז צל”ש לך, כי הסתרת טוב טוב את ההלם או האכזבה וחייכת חיוך ממש גדול.

“בואי חוי, את מוזמנת”, לא הגשת יד, וסימנתי לך וי בשכל שלי. וי בשכל, כן? בלב נפל עוד שאלטר קטן. 

חייכתי את אחד הענקיים שלי ואת הכנסת אותי לחדרון. התיישבתי על הכורסה ותהיתי למה את לא יכולה לשים שם פשוט כיסא עץ. כאילו, לא נוח לטבוע מולך.

התיישבת מולי והסתכלת עלי.

“מה שלומך, חוי?”

אמרת, ופה נפלת. את כבר מחוץ לשמונה עשרה השניות של הרושם הראשוני, אבל הצלחת להרגיז. אם הכול היה סבבה לא הייתי פה, הרי.

“אני חוי, נשואה לאברך ת”ח אמיתי, בחיר עולם הישיבות, מורה ממלאת מקום, בינתיים. שונאת את העבודה. מחכה לילד הראשון, ברוך השם”, את כל זה רציתי לומר, אבל היה לי חנוק בפה, וצריך אוויר כדי להוציא קול.

חייכת, ושתקת. וחיכית. ואמרת עוד משהו.

ואז אמרתי משהו, עלי ועל הגוף שלי שהוא לא אני בכלל אבל רודף אחרי לכל מקום.

“באתי בשביל חרדות”, הזכרתי לעצמי. “מה הקשר הגוף שלי לכאן?”

ונועה, אני מנסה לפצח מה אמרת שם. כאילו נמחקו לי המשפטים שלך פה. 

אבל פתאום הרגשתי שזה עולה לי. לדבר על כל האיכסה שאני, על הגועל ששמו חוי שמתהלך בעולם. 

אמרתי את זה בשקט ופתאום משהו דגדג לי באף. התפדחתי לגמרי וחיפשתי על השולחן טישו. לא היה. (זה לא קורה אצלך שבוכים על הפעם הראשונה, נכון?)

אז קמת רגע וחזרת עם חבילה של משי-טישו. ולקחתי אחד, והשתמשתי בשקט.

ושתקת.

למה לא אמרת שזה לא נכון? למה לא אמרת ש’מה פתאום’ ואני מהממת?

שתקת ושתקת וכל החדר היה מלא בדמעות שלי. זה דווקא היה נעים. כאילו הן מפיץ ריח שנכנס לחדר ועושה טוב.

ואז הבנתי שנגמר הזמן, אפילו שהמשכת להביט בי ולחייך.

פחדתי שעוד מעט עוד מישהי תדפוק, או שאפגוש במדרגות איזו ‘סניפית’ מוכרת.

קמתי. הוצאתי את השטרות שאפרים הכניס לי לארנק, מגוהצים ויפים, והשארתי לך עם השולחן, ליד החבילה של הטישו.

ליווית אותי לדלת בשקט, ואז, כשכבר פתחתי אותה, אמרת לי, “מגיע לך להרגיש טוב, חוי”.

לא הסתובבתי אליך שוב. הלכתי. מרגישה את העיניים שלך בגב. והוא היה טיפהל’ה פחות כפוף לי. כי מגיע לי.

למחרת, בזמן שכיתה ג’2 התפללה, פתחתי את היומן שלי בדף האחרון וכתבתי עשרות פעמים את חמשת המילים האחרונות שאמרת.

מגיע לך להרגיש טוב, חוי.