מחלה של שמחות | פרק 2

ליבי שוהם

“איך ההרגשה?”

העיניים שלי ממצמצות. אור גדול נשפך מבחוץ. ישנתי המון. 

“ככה-ככה”, אני עונה בכנות. “אולי קצת יותר טוב”, אני מדגימה במרחק קטן בין האגודל לאצבע. מרגישה את המערבולת מעורפלת מעט, אבל קיימת. ממתינה לרגע שתוכל להתנפל עלי שוב.

“צריך לארגן את המזוודה”, מזכיר לי רובי ופותח את המקרר. שתי ביצים נחות בכף ידו. אני מסובבת ראש.

“רוצה לאכול משהו?”, הוא לא מבחין בתנועה האינסטינקטיבית. “לטגן חביתה, אולי?”

“לא”, הגה מבוהל מתפרץ לי מהפה. “לא לאכול כלום ותסגור את המקרר בבקשה”.

בעלי מתיישר, מנסה לפגוש במבטי. לא מצליח.

“מה יש במקרר?” 

“הוא מגעיל אותי”.

“ליבי???”

“גם לעצמך אל תכין חביתה, טוב?”

“ליבי?”

דלת המקרר נטרקת בעדינות. אני מגישה לרובי מבט יגע ודומע.

“מה קורה?”, הקול שלו נמס.

“אני לא יודעת”, ידי משפשפת במרץ את עיני.

צלצול מוכר מתפרץ בינינו.

“זה אמא שלך”, כאילו שלא זיהיתי לפי הצלצול. “תרימי לה”, נואשות מבצבצת בין האותיות.

“תרים אתה”, אני נואשת גם. “אין לי כוח לדבר בפלאפון”.

רובי לוחץ על הרמקול. הקול של אמא זורם למטבח. אני עוצמת עיניים.

“ליבי חסכה לעצמה גערה”, זה השלום. “אז מה אם אתם זוג צעיר, למה צריך להתקשר כל כךהרבה כדי לקבל מענה?” רובי מסתכל עלי. אישוני מהבהבים. הוא מבין ומתנצל שלא יכולנו לענות.

השיחה מסתיימת ושוב נותרים שנינו לבד. והביצים שעל השיש. והמזוודה שעדיין לא פתחה לוע.

“אתה מכין ביצים קשות, כן?”, חשוב לי לוודא. 

“ליבי, מה הסיפור?”

“אני לא יודעת”, טיפה משתחלת בין ריסיי. “רק מרגישה שלא מסוגלת להריח עכשיו ריח של חביתה”.

רובי בוחן את פניי, כאילו רואה אותם לראשונה. מתמקד בעיניי הבורקות.

“אני לא חושב שזה וירוס”, הוא מוציא את המילים לאט מתוך הכספת. “אני חושב שזה איתות למשהו אחר”.

“לא יכול להיות”, אני פוסקת. אז מה עם לחברות שלי יש כבר ארבעה ילדים? רק עכשיו התחתנו. לא יכול להיות.

“אני חושב שכן”, מהנהן בעלי, מחויך.

אני דוממת.

*

המזוודה ממתינה ליד הדלת. גם רובי. “מוכנה?”, הוא מברר. “אפשר לצאת?”

אני משתהה.

“מה הבעיה?”

“לנסוע באוטובוס עד לירושלים”. 

בעלי שולף מכיס חליפתו שלוש שקיות מקופלות. “לקחתי גם טישיו. יש עוד משהו שצריך?”

אני משפשפת את לחיי. הוא מאורגן יותר ממני. “מסטיק, אולי. או ביגלה. או משהו שיוכל להשאיר את הבחילות בפנים”. אין כלום בבית מהמגוון שמניתי.

“אנחנו נעבור דרך המכולת”, מבטיח רובי, ואני מודה לה’ על הנס שעומד לידי. “נראה כבר שם מה יכול להתאים להגדרה. רק צריך להזדרז. מאוחר ממש. במיוחד אם יש לנו סיבוב”.

*

“נרד כאן”, אני מודיעה, אפילו בלי לשאול.

רובי לוחץ על הכפתור. “אני לא מכיר את ירושלים, כמעט. זה מרחק הליכה מכאן?”

זה מרחק הליכה, אבל אפשרי. אפשרי עוד יותר מאשר להמשיך לנסוע בקרוסלה שנקראת אוטובוס.

“לא שכחנו כלום”, רובי אורז באישוניו את המזוודה והשקית. “ועכשיו את מורת הדרך”.

“רגע”, אני מתנשפת, מתיישבת על ספסל התחנה. על הכביש דוהרים הרכבים.

“הנסיעה הייתה קשה”, שריר מזדהה נע בפניו של בעלי. 

אני לא טורחת להגיב. רק אוספת נשימה וכוחות. לפחות השקיות נותרו ארוזות בכיס. לא היה צורך בהן. 

“נזוזה”, אני מתרוממת ותולה חיוך אחרי שלוש דקות. “תודה”.

האוטובוס שלנו כנראה כבר עצר בתחנה הקרובה לבית הורי, אבל אנחנו רק מתחילים מסע של רבע שעה. 

“רובי?”

בעלי מפנה אלי מבט. צמרות העצים נעים במרץ.

“אל תגיד להורים שלי כלום. זה נראה לי סתם דמיונות”.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

נפרדים ממרים, אהרון ותכף גם ממשה, איך מחזיקים בחבל האמונה?
מה מברכים על גבינה שעל קרקר? ועל הקטשופ עם הצ’יפס?
שבת מקור הברכה! הצטרפי למיזם כבוד השבת.
איך קשורים המרגלים – ליומיום השוטף שלנו? ומי אוכלת את מי?
בואי להכיר את הרוטב הארגנטינאי שהולך להקפיץ לך כל ארוחה!
מישהי בסביבתך עברה לידה שקטה? הפוסט הזה מיועד לך!

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!