אליענה 37

רחלי פרידמן

תחת כל שטיח יש רצפה. תחת כל מיטה בבית שלי יש איזה מוצץ או שניים, ומתחת לכרית של אימא שלי אפשר למצוא קצת אספירין. גם מילים, אם את מצליחה להרים אותן מהקצה, את מגלה תחתיהן רחש-בחש של רגשות מבולבלים, מודעים רק למחצה.

נסיה נושכת את השפתיים, מסיטה ביד עצבנית את השיער מן הפנים, מסתכלת בפלאפון שלה המעוטר אבנים נוצצות קטנות. בורחת.

“נסיה…”, אני שואלת, “קרה משהו?”

היא מרימה אליי מבט. משהו במבט שלה קצת תוהה, כאילו היא לא מבינה איך היא הגיעה לכאן פתאום, מה היא עושה כאן, מולי.

“אה…”, היא אומרת, מחזירה מבט אל המסך, “רק שנייה”.

מתקתקת, מחליקה, מצלמת את עצמה עם קרואסון בצק ביד וחיוך מסנוור, מקליקה עוד משהו.

כשהיא חוזרת אליי, היא שוב עייפה ועצובה.

“האמת היא שסבא שלי חולה”, דמעה קטנה גולשת לה פתאום מקצות הריסים והיא מנגבת אותה בחיפזון. “הוא בבית החולים, וכל הזמן מדברים שזה כמעט-כמעט הסוף. יש לו רגעים שהוא צלול לגמרי, יש רגעים שהוא בערך, ויש רגעים שהוא בכלל לא איתנו… ואימא שלי קורסת. היא בת יחידה, וסבתא שלי לא יכולה לעזור, אז היא בבית חולים בלי סוף, וגם אני. זה פשוט גומר את שתינו, ותיכף לא יהיה לנו אף אחד כאן בארץ חוץ מאחת את השנייה…”

‘ואותי’, אני כמעט אומרת ושותקת ברגע האחרון. הקשר בינינו טרי כל כך. לא ברור לאן הוא יוביל. וגם אם החלומות הכי פרועים שלי יתגשמו ובאמת מצאתי אחות אמיתית – אני לעולם לא אתיימר להוות תחליף למשהו שאי אפשר להחליף אותו בכלל ובשום צורה. המשהו שתמיד כמהתי אליו ומעולם לא היה לי: להיות בבת עינם של סבא וסבתא.

אז במקום להבטיח הבטחות שאולי אפשר לממש ואולי לא, אני מציעה לה את מה שיש לי כאן ועכשיו: את הנוכחות שלי. מחכה לה, שתמשיך, שלא תמשיך, מה שהיא רוצה.

בסוף היא מצליחה לדבר. “סליחה…”, היא מושכת באף, “זה פשוט נורא קשה, ואני בתקופה מטורפת עכשיו…”

 

מתברר שנסיה נמצאת לפחות פעמיים בשבוע בבית החולים. מגיעה לשם עם הקיטבג ישר מהעבודה או הלימודים, וחותכת למחרת בבוקר. גדול מדי בשביל כל אחת, קל וחומר בשביל ילדונת בת עשרים ומשהו שהרגע סיימה צבא. “ואמא שלי לגמרי לא היא עכשיו”, היא אומרת. “היא צריכה להמשיך לעבוד כדי לפרנס את שתינו, אבל היא גם צריכה להיות בבית חולים כדי לשמור על סבא וגם לבקר את סבתא ולראות שהכול בסדר…”

אני לא שואלת איפה אבא שלנו בתמונה. אני יודעת שהוא פשוט לא.

“אני מעריצה את אמא שלך”, אני אומרת פתאום. מניסיון אני יודעת כמה קשה לגדל ילדים גם כשאתם שניים. להיות חד הורית? וואו. וואו. לא יזיק לי להתקשר גם לאימא שלי ולומר לה את זה.

היא קמה. “תסלחי לי לרגע”, אני שומעת אותה מסתובבת בבית, מחפשת מקום פרטי להסתגר בו, נכנסת בסוף לאמבטיה לשטוף פנים. אני דופקת על הדלת, מגישה לה בשתיקה קרם לחות בריח סיגליות. שתתפנק, שיהיה לה נעים.

“רגע”, אני שואלת אותה כשהיא חוזרת, “אכלת משהו היום, בכלל? כלומר, חוץ מהחמאה והבצק של הקרואסונים שטעמת כשחשבת שאני לא שמה לב”.

החיוך שלה חיוור, שונה כל כך מזה שהיא הנציחה כמה דקות קודם. “קניתי כריך מוכן מתישהו בצהריים”, היא מנופפת בידה, “והבצק הזה טעים יותר ממה שאת חושבת. שלא לדבר על החמאה”.

אני קמה במהירות מרשימה ופונה למקרר. “הכנתי מג’דרה לצהריים של מחר. איפה זה…”, אני גונחת כשאני מושכת את הסיר הגדול שלי החוצה, וכעבור מספר רגעים נסיה יושבת מול צלחת מלאה בגרגרי אורז, ירקות מוקפצים ועדשים שחורות מתפצפצות.

יאמי. אני מכווצת את שפתיי, מתבוננת בתכולת הסיר. יש מספיק למחר או לא?…

לא משנה, אני אומרת לעצמי ומחממת גם לי מנה. אחרי הכול, תמיד אפשר להכין גם פסטה ואפילו לשפוך עליה קצת רוטב עגבניות.

אחרי הקינוח – קרואסון חמאה (!) וכוס קפה – שתינו מאוששות הרבה יותר, ונסיה מסוגלת אפילו להתפרקד על הספה ולדפדף בספר חמוד וקליל שהגנבתי מחדר הילדים. אף שהייתי כל כך בשקט, אני כלל לא מופתעת כאשר נועהל’ה שלי מפציעה בסלון, מטושטשת. יש לה סנסורים, לילדה, והם רגישים במיוחד.

“אמא?”

“כן, מותק?”

“אני לא מצליחה להירדם”.

“בואי”, קוראת אליה נסיה מהספה, “תשבי עליי”.

אני מתכוונת לחבק את נועה קצרות ולשגר אותה היישר למיטה, פרקטיקה מקובלת במצבים שכאלו. אבל אני מתבוננת בנסיה, פותחת את הפה ושוב סוגרת אותו.

מה יקרה אם היא תהיה ערה עוד כמה דקות. מה יקרה.

ולמרות שזה לחלוטין לא תקין, למרות שבשעה כזאת ילדה בת שבע צריכה כבר לישון, למרות שמותר לה לשתות או לקום לשירותים או לקבל חיבוק ונשיקה אבל לא מעבר לזה – למרות הכול, אני מאפשרת לנועה ולנסיה להתכרבל ביחד, לדפדף בספר ולקרוא מתוכו בקול. כי אני אחותה של נסיה. ונכון, אין לי את היכולת לרפא אותה, בדיוק כמו שאין לי את היכולת לרפא את עצמי, אבל אולי אני יכולה לתת לה מקום.

מקום מנותק מכל הצער, הסערה, בית החולים וחומרי החיטוי ורכבת ההרים הרגשית; מקום לנוח בו בלי להסתבך.

וכשאני צופה בה, חופשית ומחויכת, אני לא יכולה שלא לתהות היכן מסתתר המקום הזה בשבילי.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

איך נהתייחס למרק, ארטיקים וגלידות, כאוכל או כשתיה?
אֵיךְ אָמַרְתָּ קָרוֹב וְהִיא רְחוֹקָה לִי הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַיָּם?
מהו עירוב תבשילין? האם מותר לבשל ביום הראשון ליום השני?
התהליך המופלא שהלבבות שלנו יעברו כאן בארץ הקודש.
קחי לך כמה דקות של מנוחה וצרי לך לוח השראה לקראת השנה החדשה.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!