ענבר מתבוננת בי ואני בה. פני שתינו מנוקדות אור וצל, מתנת השמש והתריס.
העיניים שלה אטומות לרגע, כאילו היא משקיפה אל יקום אחר, ואולי זה בדיוק מה שקרה עכשיו.
“וואלה”, היא אומרת לי בסוף. “אין לי מה להגיד”.
זה באמת מפתיע. אני זוקפת גבה. “לא זכור לי שאת סובלת מבעיות שליפה”.
היא צוחקת קצת. משפשפת את הרקות בתנועה לא מוכרת. “כן, גם אני לא רגילה לזה. אולי זה כי אני באמת לא יודעת מה לומר…”, היא מנערת את ראשה. “טוב, אני חושבת ש… שאת צודקת. לגבי הטור. זה באמת היה מגעיל מצדי, ולא חברי, ואני רוצה להאמין שזה לא התאים לי בכלל וקרה רק בגלל שלא נפגשנו כל כך הרבה זמן עד שכבר הפכת לי לאיזו דמות מטושטשת ולא בנאדם מציאותי. בקיצור, מה אני מסתבכת, פשוט סליחה ודי”.
“זה בסדר”, אני מעודדת אותה, ואז חושבת שוב. “כלומר, זה לא. עדיין לא… לא בדיוק. אבל זה שאת מבינה אותי, ולא מזלזלת במה שאני מרגישה – זה כבר דבר ענק מבחינתי, שתדעי”.
“כנראה שכבר התרגלת ליחס ממש גרוע אם את כל כך אסירת תודה על משהו כל כך מובן מאליו”, היא קולעת למטרה בחדות הרגילה שלה, “עשיתי משהו לא בסדר. התנצלתי. מה הביג דיל?”
אני נרעדת. האמירה שלה מכאיבה לי יותר משהיא משערת, דווקא בגלל הדיוק שבה. “זה ביג דיל, ענבר”, אני אומרת מעומק הלב, “תאמיני לי”.
“למה?”, היא מתבוננת בי, “איך הגיבו… אחרים?”
“עזבי”, אני מנסה לחייך, “לא שווה לחפור על זה”.
אני רואה כמה היא סקרנית. אני רואה איך הגלגלים במוח שלה מסתובבים, איך היא מנסה לדמיין את התגובה של יעל, של אימא שלי, אולי גם של דודה כרמלה.
“אוקי”, היא אומרת לבסוף, בפשטות, ואיכשהו השיחה מתפוגגת לה. אני מסתובבת בחדר, מתחככת באימא שלי, בשיה, אפילו בדודה כרמלה. שאף אחד לא יבוא אליי בטענות, שכולם כולם יראו כמה משפחתית וחמה ואוהבת אני.
ליעל אני לא מתקרבת. נכון, אני טיפוס מרצה וזה בסדר, אבל יש גבול דק בין ריצוי לבין צביעות, ואני מאוד מעדיפה שלא לעבור אותו, אפילו אם דודה כרמלה טורחת ללחוש לי באוזן שזה לא בסדר שאני לא יושבת עם יעל ושמן הסתם היא נעלבת ושלא שווה לריב עם האחות היחידה שלי, ושאולי כדאי שאקשיב פעם אחת למה שיש לאישה מבוגרת כמותה לומר וכו’ וכו’. בינתיים, עד שהיא תסיים (בהנחה האופטימית שזה אכן יקרה ביום מן הימים), אני בוהה בעגילים הסגולים הנוצצים שלאוזניה ותוהה ביני לביני מה קרה לטעם של דודה כרמלה שאהבה פעם קו נקי ואסוף.
כשדודה כרמלה עוצרת כדי לנשום, אני מנצלת את ההזדמנות ומחמיאה לה על העגילים בעלי הנוכחות המרשימה והעיצוב הייחודי. בול פגיעה, הנה סופסוף עברנו נושא. “סיפרתי לך כבר שעדי שלי למדה תכשיטנות?”, היא מכריזה, ובלי להמתין לתשובה מכבירה עוד ועוד שבחים על עדי התכשיטנית המדהימה, שבגיל ארבעים התחילה ללמוד תכשיטנות ואפילו המורה שלה לא האמינה בשום פנים ואופן שזו ההתנסות הראשונה שלה בתחום.
אני משתפת פעולה בהתלהבות (וואו, איזה כיף לדבר על דבר שאיננו אני), ובה בעת אני מודעת עד מאוד לנוכחותה של ענבר, שמפציעה מאחורי דודה כרמלה ושוהה סביבנו כל העת כמו ירח קטן תלוי.
זה נראה כאילו היא מחכה להזדמנות לומר לי משהו, אבל אף אדם שמכיר את דודה כרמלה לא היה חושב ברצינות שהזדמנות כזו אכן תצוץ. למן הרגע שבו הדודה כרמלה מתחילה לדבר על אי מי מצאצאיה יקרי המציאות – השיחה הופכת באחת למונולוג מתמשך, המנוקד בלא יותר מאשר קריאות התפעלות קצרות מאת המאזין הקשוב (“אה! באמת? וואו!”), עד שאין לי ברירה אלא לפרוש בתירוץ מגומגם כלשהו ולגשת לענבר, שהילת ההתרגשות סביבה מתפצפצת כמו חשמל סטטי.
“אליענה”, היא אומרת לי ועיניה נוצצות, “יש לי רעיון פצצה”.
אני מכירה את הרעיונות שלה לא מהיום. בכיתה ב’ הכנו ביחד שרי דובדבנים לפי מתכון שענבר בדתה בעליזות מליבה, לזוועתה המוחלטת של אימא שלי שגילתה בכיור האמבטיה דובדבנים משומרים, מיץ תפוזים וכוהל מפוגל לחיטוי. “אממ… אוקי”, אני עונה לה בחשש מוצדק, “מה… מה הרעיון?”
“אז ככה. נכון דיברנו מקודם על זה שאת מרגישה שלא שומעים אותך, שלא מקשיבים לך, שזה שאת אישה, ועוד חרדית, גורם לאיזושהי השתקה אוטומטית?”
“ששש”, אני משתיקה אותה בבהילות, “את לא נורמלית! רק חסר לי עכשיו שדודה כרמלה תיזכר שירדן שלה למדה פעם פסיכותרפיה דינמית…”
“והיא תעשה לך שלושים אחוז הנחה על שני הטיפולים הראשונים בסדרה”, היא צוחקת, מחקה את נימת הדיבור מלאת הפאתוס של הדודה כרמלה.
“די נו, זה לא מצחיק, זה באמת יכול לקרות. מה הרעיון שלך?”
“את מקשיבה לי או שאת עסוקה בלפחד מהדודה כרמלה?”
אני חושבת לרגע. “אני יכולה לעשות שני דברים בו זמנית”.
“אף אחד לא באמת יכול”.
“אני יכולה. נו, שפכי כבר”.
היא שולחת אלי מבט אלכסוני, אומדת את יכולת הספיגה שלי. נושמת עמוק ומתחילה לדבר.
