תמיד אהבתי שמות מקוריים. גם אם אצל הילדים האישיים שלי התאפקתי והענקתי להם שמות שהם לא ייאלצו להסביר בפרוטרוט לכל מכר מזדמן. כן, אהבתי ואני עדיין אוהבת שמות מיוחדים, אבל מור, בת הדודה שלי ונכדתה אהובתה של דודה כרמלה, לכל הדעות הגזימה.
“וואו, איזה שם מיוחד!”, אני מחמיאה לה ומחייכת אל ילדתה בת השנתיים, שבוהה מבועתת בליצן שיעל הזמינה במיוחד למסיבת יום ההולדת של שיה.
“כן”, אומרת בת הדודה שלי בנעימה מתנגנת, נמרחת, שלא סבלתי אף פעם, “אופק לא כל כך התלהב, אבל הייתי פשוט חייבת לקרוא לה תכלת. תראי איזה עיניים מדהימות יש לה”, היא דוחפת קלות את הסנטר של בתה כלפי מעלה כדי שאוכל להתרשם באופן בלתי אמצעי מעיניה הגדולות הבוהקות. אבל תכלת מסרבת בכל תוקף לשמש כקוף לתצוגה. היא מתיישבת על הרצפה בזעף, מנידה את ראשה מצד לצד ומזליגה דמעה או שתיים.
אין דבר האהוב עליי יותר מילדים המתנהגים בצורה טבעית, בפרט כשהם לא שלי, ועל כן אני שולחת אל האם הנבוכה חיוך זורח מאוד. “היא מתוקה שזה משהו”, אני מתמוגגת בכנות ומסתובבת בבהלה כאשר יד חמה כבדה מונחת על כתפי. “אליענהל’ה!”, קול נשי, עבה קצת יותר מן המצוי, רועם לי לתוך האוזן. אני מסווה במהירות מיקרו-הבעה של סבל באמצעות וילון ענקי הקרוי חיוך, וקוראת בהתרגשות קצת מוגזמת: “דודה כרמלה! וואו, איזה כיף לראות אותך! כמה זמן לא נפגשנו?”
“נו, אם היית מגיעה מדי פעם בשישי בערב למפגשים אצלי בבית, אולי זה היה נראה אחרת, אבל ככה זה אצלכם, הדת יותר חשובה מהמשפחה, אה?”, נוזפת בי דודה כרמלה בכאילו-חביבות הידועה שלה וצובטת לי בלחי. דודה כרמלה, טבעונית אידיאולוגית מושבעת, לא מבינה שלבקש ממני לבוא לשבת בשם האחווה המשפחתית זה בדיוק כמו לדרוש ממנה לאכול ראש של כבש כדי לא להעליב את המארח.
“שמעתי שגם לכאן חשבת לא להגיע”, ממשיכה דודה כרמלה בקולה המהדהד, “מה קרה? רק אחות אחת יש לך וגם אליה את לא יכולה לבוא?”
אחות אחת. הממ. לא מדויק. כמובן, זהו לא הפרט הלא מדויק היחיד בהכרזה הנחרצת, אבל אני לא טורחת לתקן. לדודה כרמלה אי אפשר להסביר מורכבויות. דודה כרמלה מסוגלת לבלוע בשלמותה נקודת מבט אחת ויחידה בכל רגע נתון, וכל ניסיון להגיש לה מנה נוספת גורם לה להפרעות קשות בעיכול.
כמובן, חוסר היכולת לדבר בכנות מחסל כל הזדמנות לשיח אמיתי וחי, ואני מניחה למבטי לשוטט בחלל החדר בעוד דודה כרמלה מנפיצה עוד אי אילו קלישאות חבוטות על משפחה וכמה זה חשוב וכו’ וכו’. כרגיל, היא מפספסת לגמרי את כל העניין.
בטח שמשפחה חשובה לי. זאת הסיבה שאני כאן, למרות מה שנעשה לי.
די, נו, אל תתקרבני, אני נוזפת בעצמי בשקט. אם את כבר כאן, תעשי את זה עם כל הלב.
אז אני ניגשת לשיה, כלת יום ההולדת בכבודה ובעצמה. היא מתוקה כמעט כמו שירי שלי (זאת מחמאה אדירה, הרי אין יותר מ’כמעט’). תלתלים חומים בוהקים, גומה בלחי ימין. “מזל טוב, שיוש”, אני אומרת לה, קצת מתכופפת. היא מתבוננת בי בעניין. אני שולפת את המתנה שהכנתי אחרי התלבטויות אינסוף, כי מה כבר אפשר להביא לילדה שיש לה הכול. “זאת שרשרת. ותליון עם השם שלך”, אני מספרת לה. “הכנתי את זה במיוחד בשבילך. הכנתי כאלה גם לבנות שלי, את זוכרת אותן? נועה ושירי? אתן בנות דודות. רציתי שיהיה לכן סט”, אני מדגישה, מתבוננת לה בעיניים. היא מהנהנת. אמא שלה מופיעה מאחוריה, שמה לה ידיים על הכתפיים. “תגידי תודה, שיה”, היא מצווה (זה קצת מרגיז אותי), ושיה מלחששת משהו בחיוך ביישני. אני מזדקפת. “תודה”, אומרת לי גם יעל, “איזה רעיון מיוחד!” אני מהנהנת. רציתי, למרות הכול, שגם היא תבין את המסר מאחורי המתנה. לפי ההבעה, היא אכן מבינה. אבל משום מה, זה לא משמח אותי, והצביטה שאני חשה גורמת לי למצמץ.
די נו. למה שום דבר לא טוב לי. אני מצטמררת. המזגן קצת חזק מדי או שזה בכלל הלב שקצת חלש. אני מחפשת טישיו, תה חם, כל דבר שיעזור לי להיקבר בתוכו במסיבה הזאת, שאני מרגישה כל כך לא שייכת אליה עד שאני לא מצליחה להיזכר למה הגעתי הנה בכלל.
אז אני מעבירה, איכשהו, את הזמן. מסתובבת לאיטי בחלל, כמו מטאוריט תועה. בוחנת את הסלון של יעל. יפה, אם כי לא ממש לטעמי: מרצפות שיש שחורות ענקיות, קירות לבנים בוהקים, ציור מופשט בגווני האדום והירוק. ופתאום אני קולטת שמישהי מסתכלת עליי; היא עומדת בצד השני של החדר ונועצת בי מבט.
נראה לי שהיא מתבוננת בי כבר זמן מה ולא מעזה להתקרב. אולי היא לא בטוחה שזו אני. אני מנסה לבחון את עצמי מבחוץ: מטפחת בהירה, איפור עדין, שמלה פרחונית ארוכה. מפשפשת בארכיון, שמה ליד תמונה של ‘לפני’. אופנוע, סרבל ג’ינס, שיער ג’ינג’י ארוך.
מחייכת ביני לביני. גם אני לא הייתי מזהה אותי במקומה.
אבל זה לא אומר שאני לא מזהה אותה, נכון? היא לא השתנתה כמוני; בכל אופן, לא מבחוץ, ולוקח זמן עד שאת שוכחת לגמרי את החברה הכי טובה שלך מפעם.
אז אני ניגשת. משהו מפרפר לי בלב.
“ענבר? זאת את?”
