“את יודעת מי זה סבא שלי?”, נסיה עומדת במטבח שלי, מרדדת ומקפלת בצק. נסיה השתתפה פעם בקורס קונדיטוריה מפונפן, וכעת היא להוטה להפגין את יכולותיה. לי אין התנגדות, בפרט שקרואסון אוורירי, חמים ונודף ניחוח עדין של חמאה הוא בדיוק הדבר שמתאים לי עכשיו, ובעצם תמיד; אפשר לומר שאנחנו משלימות אחת את השנייה.
“איזה סבא?”, אני שואלת בעצלתיים, יושבת נוקשה לצד השולחן כי לא נעים לי לעבור אל הכורסא בסלון ולזנוח כאן את נסיה לבדה. “את מתכוונת, כלומר, לאבא של אבא?”, הדבר העיקרי שאני זוכרת מסבא סשה הוא הפרצוף החמוץ דרך קבע שלו, כאילו הרגע עשיתי משהו לא בסדר והוא ברוב טובו נמנע מלהעיר לי. הוא היה, איך לומר בעדינות, קצת דומה מדי לאבא, למרות שאולי לו הכרתי אותו טוב יותר, הייתי מרגישה אחרת.
“לא”, היא חותכת משולשים מדויקים ואני בוהה בה מהופנטת. היא משתמשת בסרגל. סרגל, למען השם, פריט שאיננו מצוי בקלמר שאין לי. היה עלינו לפשפש בארון הענק במרפסת כדי לשלוף אותו מן המדף המאובק של ‘פריטים חסרי תועלת שקנינו מתישהו בעבר הרחוק ומשום מה הם עדיין כאן’.
“אני מתכוונת לאבא של אמא שלי. לא סיפרתי לך עליו, נכון?”
“לא”. יש לי כל כך הרבה ללמוד על אחותי. כעת, כשהתחלתי להכיר אותה, החיים שלה באמת מסקרנים אותי וזה מרגש. כבר מזמן לא היה לי אדם חדש קרוב ללמוד אותו.
הקרואסונים תופחים לאיטם על השיש החלבי ונסיה שוטפת ידיים ומתיישבת מולי. “בואי לסלון”, אני אומרת בחיפזון. נוטלת מן המדף קצת חטיפי שוקולד. לא משהו, אבל עדיף על כלום, גם אם הכלום הזה עתיד להפוך עוד מעט לקרואסון מפואר.
“אז מה עם סבא שלך?”
“הוא גר במרכז, לא רחוק מכאן”, היא מקלפת עטיפה של ‘פסק זמן’. “אני גרה אצלו עכשיו. אימא נשארה בחולון, ואני באתי לכאן”.
היא תולה מבטה בנקודה לא מוגדרת באוויר.
“סבא שלי הוא הסיבה שאני שמחה שאימא שלי ואני לא חזרנו לרוסיה אחרי שההורים התגרשו. הוא היה מדען גדול, את יודעת, בסיביר. אימא שלי אומרת שכולם הכירו אותו בבית הספר שלה, ואז הוא יצא לפנסיה. את צריכה להבין, סבא שלי הוא בנאדם של פרויקטים. הוא לא אחד שישב בבית בלי לעשות כלום. אז הוא החליט לקרוא את התנ”ך מהתחלה ועד הסוף”.
“וואו”, אני מתרשמת. “פרויקט שאפתני. לא נראה לי שאני עשיתי את זה אי פעם, ואני לא בגיל שלו”.
“חכי. הוא התחיל לקרוא את התנ”ך, והלך לשיעורים והתחיל לבוא לבית הכנסת… מפה לשם הוא התחזק, אבל ממש התחזק, והחליט לעלות לישראל”.
הפה שלי נפער. “וואו. בן כמה הוא היה?”, זה נשמע כמו עוד סיפור במוסף החג של עיתון חרדי, אני חושבת לעצמי ומבליעה חיוך. מוזר לחשוב שהדברים האלו באמת קורים מפעם לפעם.
היא מחשבנת. “הוא כבר עבר את התשעים. לפני עשרים ומשהו שנה הם עלו… לפחות שישים וחמש-שש, נראה לי”. היא מתרווחת לאחור, מחייכת. “ואז הוא התמקם כאן בארץ, והוא חי כאן, מבסוט מהחיים. יוצא בכל בוקר לבית כנסת ומשם לים ומשם לבית, לפתור תשבצים ולהתכתב עם חנונים של מדע מכל העולם”.
“רגע. איפה אשתו בכל הסיפור, כלומר, סבתא שלך?”
“היא לא מתלהבת. איפה הפח?”, היא קוראת אליי מהמטבח. “בסדר, כבר מצאתי”.
“בקיצור”, היא חוזרת, מתיישבת בתנופה וקלילות שמעוררות בי קנאה קלה, “סבתא שלי אישה מגניבה. היא בערך גידלה אותי כשהייתי קטנה ואימא שלי נקרעה בעבודה. היא תמיד מטופחת ומתוקתקת, מאלה ששמות שפתון כשהן יורדות לזרוק את הפח, ואפילו שהיא צריכה הליכון היא לא מוותרת על העקבים”.
אני מלכסנת מבט אל עבר הכפכפים של נסיה. היא לא מתאמצת להיראות רעננה ומלבלבת, היא פשוט כזאת.
“בקיצור, היא לא מתלהבת מהשיגעון החדש של סבא – היא עדיין קוראת לזה ‘חדש’, שתביני, כמעט שלושים שנה אחרי, שתהיה בריאה – אבל הם מסתדרים אחד עם השני. סבתא נסגרת בחדר שלה בשבת כשהיא רוצה לראות טלוויזיה, וסבא שלי מדליק נרות ועושה קידוש ולומד והכול לבד”.
אני לא מצליחה לדמיין מציאות כזאת, של עולם רוחני שלם שבת הזוג שלך לא שותפה לו, ואולי אף מלגלגת עליו בסתר; אבל אני מתארת לעצמי שזאת פשוט עוד סיבה להעריץ את האיש הזה, וכנראה גם את אשתו.
“וואו”, אני מתלבטת אם להמשיך לשאול. בסוף אני מחליטה שכן. אני רוכנת קדימה (זה לא פשוט במצבי), ואוחזת בידה של נסיה.
“נסיה”
“אה?”
“איפה את בכל הסיפור הזה?”
חצי חיוך עקום. “זה העניין. שאני לא יודעת”.
