“את מכירה את החלום הזה, שאת עומדת מעל מפל, מריחה ריח טוב כזה, פרש, של צמחייה ומים ניתזים, ואז פתאום את עמוק בפנים והכול מסביבך כחול וירוק ומואר?”
היא מכווצת את המצח. “אמממ… לא ממש, האמת. לא”.
אני צוחקת. “זה בסדר. שאלתי כי אני מנסה לתאר לך את התחושה שלי, כשמבקשים ממני לספר ‘איך חזרתי בתשובה’. אולי מבחוץ זה נראה כמו סיפור או סדרה בהמשכים. סוג של ‘מסע הגיבור’ כזה, משהו עם מבנה סיפורי סדור, אירוע מכונן וקונפליקט וכולי וכולי. אבל בחיים זה יותר מסובך…”
היא מהנהנת. קשובה.
“…רגע אחד את מסתכלת מבחוץ, וברגע הבא את כבר בפנים. צוללת. מבחוץ יכול להיות שלא רואים עלייך כלום, את עדיין עם ה…מכנסיים, עם השיער, עם הכול. אבל הראש שלך כבר נמצא במקום אחר. דברים אחרים מעניינים אותך. פתאום את מוצאת את עצמך בחנות יודאיקה, למשל, ממששת סידורים, משווה בין דוגמאות, קונה איזה סידור ולוקחת אותו איתך בתיק לכל מקום, בלי שאף אחד יודע. פתאום את מודדת חצאית בחנות, בודקת איך זה להיראות דוסית, מנסה ככה להתחבר למראה וחוזרת ישר לג’ינס. פתאום את מתלבשת לאירוע ולא מרגישה בנוח, חופרת בארון ושמה על עצמך איזה שרוולון…
ככה שאם את שואלת ‘איך חזרתי בתשובה’, אני לא בטוחה שיהיה לי איזה משהו דרמטי לספר לך. לא יודעת, זה פשוט… קרה”.
עיניה של נסיה נעוצות בי, מבט חום קשוב, קצת נמשים. אני חושבת שאולי שירי שלי דומה לה קצת. משהו בצורת הגבות, בקימור השפתיים. ואורי דומה לה במבט החי הזה, התוסס, המבט שבולע את העולם ורוצה לדעת הכול.
או שאני מדמיינת, כמובן. רוצה ליצור בכוח דמיון משפחתי במקום שבו הוא אמור להיות.
“אני… מנסה להבין מה את אומרת”, היא אומרת לאיטה, “את אומרת שלא קרה כלום? מיליוני אנשים כאן בארץ עוברים מסלול חיים מסוים. את עברת בדיוק את אותו מסלול כמותם ובכל אופן יצאת אחרת? לא קרה שום דבר אחר בחיים שלך?”
אני צוחקת. “את עדיין מחפשת את המסוק שצנחתי ממנו צניחה חופשית, או את המחבל שרדף אחריי וצעקתי שמע ישראל וניצלתי, או את אלוקים שאמר לי ‘היי, מה נשמע’ בהודו?”
“סוג של”.
אני מרצינה. מהורהרת. “תראי. זה נכון שהיו דברים. אבל זה לא דברים שלא קורים לאנשים אחרים. לכל אחד יש רגעים בחיים שלו, אני חושבת…”
“את מנסה לומר שזה תלוי מה הבנאדם עצמו עושה איתם, אם בכלל”.
“בדיוק”.
“אבל בכל זאת. יש איזה רגע, משהו, זמן שהרגשת בו שהכול השתנה?”, העיניים שלה מתחננות, ואני מנסה להבין למה.
“למה כל כך חשוב לך לדעת?”
“כי לי היה רגע כזה”, היא לוחשת. מעין זיק עובר בינינו.
אז אני מספרת לה. על הרגע שבו הבנתי שיונתן יהיה בעלי. ומה זה עשה לי.
***
ישבנו על אחד הספסלים בטיילת של תל אביב. ערב, לקראת שקיעה, כשמזג האוויר נעשה טיפה קריר יותר אבל עדיין היה חם. הרוח נשבה, הכניסה לי שערות לפה. הזזתי אותן הצידה. רציתי להיות ממוקדת.
הרגשתי שאני כבר די מכירה את יונתן. בכל אופן, יצאנו כבר מזה זמן מה והרגשנו מתאימים.
בפגישה הזאת, סיפרתי לו על אבא שלי. על אימא שלי. על יעל. על החזרה שלי בתשובה, מן המקום הפנימי יותר. משהו נפתח, היה לנו נעים. הרגשתי מוכלת, נינוחה ובו זמנית נרגשת עד העומק.
ואז קמנו, הסתובבנו ביחד. בחורה עם שמלה ארוכה, תלתלים בהירים מתבדרים ברוח וקעקוע נסתר; בחור נמוך ממנה במקצת, חולצה לבנה, חליפה שחורה, זקן שחור מלא ועיניים חומות רציניות, עיניים של תלמיד חכם.
הסתכלתי עלינו מהצד.
רגע, מה אני עושה איתו?!
נכון, למדתי והחכמתי במסגרות שונות, אפילו הצטרפתי למדרשה ונהניתי בה מאוד. הרגשתי שאני מתקדמת בחיים בדרך שטובה לי באמת, שעונה על הצרכים האינטלקטואליים והרוחניים העמוקים ביותר שלי.
אבל לא תכננתי, בשום שלב, להפוך לחרדית.
כשהתבוננתי בו, ביונתן, פתאום קלטתי שזה מה שהולך לקרות לי.
וזה הרגע שבו רציתי לברוח.
***
“לא ברחת בסוף”, שואלת-קובעת נסיה.
צחקתי קצרות. “דווקא כן. לא עניתי לו לטלפונים כמעט שבוע. הוא לא הבין מה קרה”.
“ובסוף?”
“בסוף נפגשנו. ניתחנו את זה, את הפחדים שלי מול השאיפות, מה אני רוצה מעצמי, איך להגיע לשם אם בכלל. והשאר…”, אני מחווה בידי סביב סביב בתנועה תיאטרלית, “…השאר היסטוריה”.
רגע של דממה. נסיה מעכלת את מה שאמרתי, פותחת את הפה כדי לשאול, אולי, שאלות נוספות.
ואז שירי בוכה, כמובן. יש לה נטייה ליילל ברגעים הכי פחות מתאימים, אפילו שאין באמת רגע שמתאים לבכות בו.
כשאני חוזרת למטבח, נסיה כבר עומדת ליד הכיור, שוטפת במהירות את הכוסות, התחתיות, השיש ומנגבת את הרצפה. הייתי אומרת לה שהיא ממש מזכירה את אמא שלי, אילולא הייתי יודעת שהיא בת לאמא אחרת כך שאין לי מושג למי היא דומה, בטח לא לי.
“מה היה הרגע שלך?”, אני מודה לה ונוטלת את המגב.
“מה?”
“הרגע שלך. אמרת שהיה לך רגע שבו הבנת שבו הכול משתנה, או משהו כזה?”
היא צוחקת קצרות. “עוד לא הגיע הזמן לספר. איך אמרת? לכל אדם יש רגעים בחיים, השאלה מה הוא עושה איתם”. היא מרימה אליי עיניים. “יום אחד, אחרי שאדע מה עשיתי עם הרגעים שלי… אז, אולי, יגיע הזמן”.
