אתמול התאוויתי לאוכל של מבוגרים. לא פסטה, לא שניצלים, לא פירה, לא פתיתים, לא מרק אדום או כתום או ירוק ובוודאי שלא לחם עם שוקולד. פשוט אוכל של מבוגרים, אוכל עם מראה וטעם קצת מעניינים יותר, אוכל שילדים לא מסוגלים להסתכל עליו ואם אם כבר מסתכלים הם זועקים “איכס”.
אז הכנתי מרק בצל. אני אוהבת ממש ואף פעם לא מכינה כי אין לי למי: הילדים לא נוגעים במה שמכיל בצל, ויונתן לכל היותר מוכן בטובו לבלוע איזו כף או שתיים לפני שהוא מרחיק את הצלחת וטוען בנימוס עיקש שהוא שבע לגמרי.
אבל אתמול בכל זאת סחבתי את עצמי למטבח והכנתי מרק בצל לעצמי באהבה: אידיתי ערימות של בצל וחמאה בעיניים דומעות, תיבלתי במלח ובפלפל לבן ומזגתי טיפ טיפה יותר יין אדום מן הרשום במתכון.
גבינה צהובה. מרק רותח. קרוטונים.
“וואו!”, מתפעלת נסיה בכנות, “המרק הזה מדהים!”
אני מחייכת בצניעות. עוד חידוש מרענן: מישהי נוספת מלבדי מתלהבת מהמרק שלי.
“אפשר גם?”, מפציעים הילדים במטבח, עיניהם עדיין זורחות בזוהר הפלסטלינה. ורוד, כתום, ירוק.
“לא!”, אני דוחה אותם בתוקף. הרי אכלתם כבר חביתה וסלט מושקע ולחמניות קטנטנות ואפילו פרגנתי לכם מעדן, די! עכשיו לכו לישון ותנו לי לנסות להכיר את אחותי.
חמוצי פנים הם נושרים מן המערכה לאיטם, בעידודו השקט אך האפקטיבי של יונתן שהגיע לא מזמן.
נסיה מסתכלת עליי ואני עליה.
ואז היא זורקת את השאלה הכי צפויה, והכי לא צפויה בעולם.
“מה פתאום החלטת לחזור בתשובה?”
אני מתבלבלת. מה לענות?
הכי קל זה להתחיל פשוט להרצות: אז הייתי ככה, ואז הייתי שם, ואז ראיתי ש, ואז הלכתי אל, ואז הבנתי ואז עשיתי ואז נהייתי מה שאני היום.
אבל לא. זה לא נכון. לא נכון לי, לא נכון לה, ולא נכון בכלל.
למה היא שואלת את השאלה הזאת, מאיזה מקום היא מגיעה. אני מחממת את הידיים סביב כוס קפה, מצמצמת מבט.
“למה את שואלת?”
היא נשענת לאחור. ג’ינג’ית יפה, חיוך עייף.
“אבא שלי לא יודע עלייך כלום”, היא אומרת בנימה עובדתית.
אני שותקת. לא יודעת מה היא מרגישה בקשר לזה.
“דווקא שאלתי אותו. הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לך”, היא סוקרת אותי במבט רב משמעות. “וגם את זה הוא לא לגמרי יודע”.
אני רוצה לספר לו בכלל שאני בהריון? עצם השאלה מפתיעה אותי. מה זה קשור אליו בכלל?
“אבל אז אני מגיעה לכאן…”, היא משתתקת, חסרת מילים.
ומה? אני רוצה לשאול אותה. מה?? פתאום את מגלה שיש לי חיים? שאני לא באמת צריכה את אבא שלנו כדי להתקדם, כדי להתקיים? שהסתדרתי מצוין בלי אבא נוכח ומתפקד? שחזרתי בתשובה, שמצאתי את הדרך שלי לקיום משמעותי בחיים האלה?
“מה אבא יודע עלייך?”, אני שואלת.
“לא הרבה יותר מאשר עלייך, האמת. הוא לא ממש מכיר אותי”.
אני לא אומרת לה שזה לא מפתיע אותי.
“כלומר, הוא יודע עליי את הדברים שמבחוץ, את יודעת”, היא מחווה תנועה כללית בידיה. “הוא יודע בת כמה אני… מה עשיתי בצבא… מה אני רוצה ללמוד. כשהייתי בפרו הוא אפילו התקשר אליי מפעם לפעם. אבל הוא לא מכיר אותי. לא יודעת איך להסביר לך”.
אני נקרעת בין אמפתיה לזעם. קוטרית מפונקת שכמוך, גדלה עם אבא שיודע!! מה!! היא עשתה!! בצבא!! ומתלוננת שהוא לא מכיר אותה לעומקי עומקים, שהוא לא יושב ומשוחח איתה שיחות נפש. אני בלי אבא בכלל מגיל שמונה, את יודעת את זה?
“לא שאני מתלוננת, כן?”, מילותיה של נסיה שבות להדהד בינינו. “אני יודעת שזה כלום לעומת מה שעבר עלייך”.
ובלי לשים לב, אני מתחילה לבכות.
אני לא רוצה בזה. אני לא שולטת בזה. אני לא מבינה מאיפה זה הגיע פתאום.
“אני פשוט עייפה”, אני אומרת לנסיה תוך כדי דמעות, “אל תקחי אותי קשה, זה תיכף יעבור לי…”
נסיה ממלאת לי כוס מים בטבעיות של מי שמורגלת בנשים הרות שמתייפחות את נשמתן באופן בלתי צפוי וללא שליטה. אני מעריכה אותה על כך, ובו זמנית כל כך לא נעים לי. הלו, אני אמורה להיות האחות הגדולה, החזקה, המושלמת; זו שנסיה פוסעת בעקבותיה בהתפעמות וברגש. ובמקום זה, הנה אני כאן: עלובה, עייפה, איפור נוזל. המציאות הלא משוייפת של החיים שלי.
ובכל זאת. בתוך המציאות הזאת, בתוך ומתחת ומעל החסר והיש, נמצא השם. נשמת הכל.
אולי זו הדרך ליפול. אולי זו הדרך לקום.
“אז רצית לדעת למה חזרתי בתשובה”, אני מרימה לבסוף מבט, מחפשת את המשהו החם החזק הזה, שניצת בתוכי אי אז. “מה בדיוק את רוצה לדעת?”