מעניין איך זה לבחור לעצמך את השם.
מעניין איזה שם הייתי בוחרת לעצמי, לו יכולתי, לו רציתי.
אני רוצה לדבר עם נסיה, סוף סוף. אני רוצה להכיר אותה. לשאול אותה על השם שלה, על הכיוון ואולי הזהות שהיא שינתה באמצע החיים. אבל איכשהו, בין הילדים, לעבודה, לכביסות, אני פשוט לא מוצאת לזה זמן ואנרגיה. אולי כי אני לא באמת רוצה למצוא.
בהתחלה חשבתי שאולי נסיה עצמה תיצור איתי קשר, כהמשך לגישושים המביכים שבמסגרתם היא (אולי) התקשרה לטליה. אבל גם הציפיה הזו מתפוגגת לבסוף.
ואני ממשיכה את החיים. מפעם לפעם מתבוננת במראה. מחייכת חיוך קטן, מהורהר. כבר רואים עליי. קונה קצת בגדים, מרגישה יפה. וכל הזמן חושבת על הילדים האלה שלי, על העובר הזה, הזעיר, המרגיש. אני אוהבת אותו. הוא חמוד, אני יודעת שהוא חמוד.
ויום אחד, אני יורדת מהאוטובוס בדרך לעבודה ושולפת את הפלאפון בפתאומיות, לפני שאתחרט.
אין באמת זמן טוב לעשות את השיחה הזאת, נכון? אז למה לא עכשיו, בעצם.
אני מחייגת. ‘נסיה’, המספר שאבא שלי נתן לי אי אז ונאבקתי בעצמי כדי לשמור אותו בכלל. . הידיים שלי קצת רועדות מחולשה ואני נזכרת שלא אכלתי כלום היום. דווקא יונתן הכין לי כריכים מושקעים עם ירקות וחביתה אבל מה לעשות ששכחתי את האוכל בבית. אני נעמדת מחוץ למכולת הקטנה שליד העבודה שלי, תיכף אקנה שוקו ולחמנייה, אבל לא עם נסיה על הקו.
שיר די ישן שאהבתי פעם מחליף את צליל ההמתנה למענה. שולי רנד, “בן מלך שעשוי מאבנים טובות”. אני תוהה מה גרם לה לבחור בשיר הזה דווקא מכל השירים. יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת על הבחורה הזאת.
אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, אתה שומע
אל תעני אל תעני אל תעני. אין לי כוח. אל תעני.
מכף רגל ועד ראש מרגליות, אתה שומע
“הלו?”
“היי”, אני מאמצת נימה קלילה מזויפת, “הגעתי לנסיה?”
“כן”.
“שלום”, אמאל’ה, איך לוקחים את זה מכאן. “מדברת… אליענה”.
שתיקה מעבר לקו. “אליענה”, היא חוזרת אחריי.
“כן”.
השתיקה שלה נמשכת ונמשכת. אני מנסה להציל את המצב. “את… יודעת מי אני?”, אולי היא חושבת שאני נציגת מכירות של סלקום, מי יודע.
“כן”.
נו, באמת אין לך מה לומר? נניח “אחותי האהובה והאובדת, אני כל כך שמחה שהתקשרת, התגעגעתי אלייך כל חיי”.
טוב, אולי אהיה אני המבוגר האחראי, לשם שינוי.
“אז את יודעת שאני אחותך. מאבא שלנו”.
“כן. שמעתי עלייך”, מה היא שמעה, למען ה’, שהיא נשמעת כך?
“מה שמעת?”, אני מנסה להישמע מבודחת.
“האמת שאבא שלי ואני לא הכי בקשר”, היא אומרת, נשמע שהיא אוכלת משהו תוך כדי, “אבל הוא כן אמר לי שאת נשואה ויש לך ילדים ושחזרת בתשובה, כל הבלגן”.
בלגן. זאת בדיוק ההגדרה למצב שלי כרגע.
“הוא אמר שגם את. כלומר, חזרת בתשובה”, אני מעזה לומר.
“אממ, לא בדיוק”, היא ממהרת לסייג, “יותר בקטע מתחזק כזה. אני עדיין בודקת, את יודעת. בקצב שלי”.
אני מהנהנת בהזדהות. היא לא רואה אותי, אני יודעת, אבל אני פשוט כל כך מכירה את השלב הזה, השלב שבו את מציבה רגל זהירה על הקרח ומקווה בכל ליבך שהוא לא ייבקע תחתייך.
עוד כמה המהומים. עוד כמה שתיקות. ואז אני אוזרת אומץ.
“האמת שהייתי ממש רוצה לפגוש אותך. את בעניין? זה בסדר, אני לגמרי מבינה גם אם לא”, התנשמות, “אני פשוט… רוצה לדעת”.
“אמממ… בסדר, רעיון”, אני קצת מאוכזבת מהתגובה הקרירה שלה. אבל יכול להיות שכמוני, גם היא עדיין תוהה בינה לבינה אם היא רוצה את הקשר הזה בכלל. חוץ מזה, אי אפשר לדעת עם אילו מטענים היא מגיעה, מה היא באמת חושבת על המשפחה הקודמת של אבא שלה.
אני סוגרת את הפלאפון. נכנסת אל המכולת, מחפשת משהו שיהיה מצד אחד יחסית בריא מצד שני יחסית טעים. פריכיות, ממרח טונה, שייק בננה ותמרים. ורק כשאני נעמדת בקופה, אני מזהה את הרגש שמפעם בי כרגע.
סוף סוף ביצעתי את השיחה הזאת, השיחה שכל כך חששתי ממנה. יש בי הקלה. אבל זה יותר מזה.
אני יוצאת מן החנות, מסתכלת על השמיים. הפוגה בגשמים, אוויר צלול, ריח של שמש ואדמה תחוחה ואספלט רטוב.
האמת היא שאני פשוט גאה בי.
