רגע, למה בעצם אני עדיין עובדת כאן??
יש לי לא מעט זמן להרהר בסוגייה המרתקת הזו כשהמעלית הקטנה והחורקת מעפילה אל הקומה הרביעית. אני שוקלת להחליף למדרגות אי שם בקומה השנייה, אבל אני לא אישה ספורטיבית במיוחד (ולא, החלפת טיטולים במשקל כבד איננה ענף ספורט אולימפי), ולכן אני רק נשענת על המראה במעלית ומשתדלת מאוד שלא לחשוב על העובדה שאני שוב מאחרת.
איזה יופי שיש מי שתזכיר לי את זה, למקרה שאשכח. אסנת, הבוסית שלי, די דומה לחמצוץ: ארוכה מדי, רזה מדי, חסרת טעם וצבע מלבד אלו שמוספים לה באופן מלאכותי.
“אליענה…”, היא עומדת ליד העמדה שלי ואומרת בחיוך מתוק כמו פרי בשל מדי, “אחרת היום”.
“שמתי לב”, אני מסננת בשיניים חשוקות.
“הכול… את יודעת… בסדר, כלומר בבית?”, אסנת מניחה לי יד אוהדת על הכתף ואני נאבקת בדחף להתפתל. היא כנראה מנסה, בדרך מעודנת זו, לגלות אם יונתן מתייחס אליי יפה, בדיוק כפי שלימדו אותם בסדנה למנהלים ‘כיצד לגלות סימני פגיעה במקום העבודה’. אם זו הייתה כל אחת אחרת מלבד הבוסית שלי, היא כבר הייתה מוצאת את עצמה מרוחה על הקיר ממול.
“את יודעת שאת תמיד יכולה לדבר איתי על הכול, אליענה”, היא מקנחת במשפט נוסף שלא קשור למציאות משום כיוון, וסוף סוף מדשדשת הלאה לדרכה בתקתוק עקבים מנומרים. אני נושמת לרווחה ומארגנת את הניירת בערמה כדי ליצור אשליה של סדר.
איך, איך נהייתי עובדת משרדית כשאפילו על השולחן שלי אני לא מצליחה להשתלט.
טליה, זו שעובדת לידי, מלכסנת אליי מבט חושש. “הכול בסדר, אליענה?”
מדהים איך אני מוכנה לקבל את השאלה הזאת כשהשואלת היא טליה, בחורה מתוקה עם פני ילדה ותלתלים חומים ארוכים. טליה ואני מתעדכנות בקביעות זו בקורותיה של זו: היא שומעת על המעיל והמטרייה שנועה שכחה בגן בדיוק ביום הכי גשום בשנה, ואני שומעת על הבחור האחרון שאיתרע מזלה של טליה לפגוש ועד כמה התיש אותה עצם המאמץ להביע איזשהו עניין, ולו הקלוש ביותר, בפגישה שכל כולה פיהוק אחד גדול.
“הכול בסדר, רק עייפה קצת”. לא הצלחתי להירדם כל הלילה כי התחבטתי בסוגיית הטור, אבל היי, איזה כיף להתחבט בסוגיית הטור שלי עצמי ולא הטור של אחותי. יותר מזה, אני קולטת פתאום: הטור הזה – ליתר דיוק, שביב הרעיון שאולי יוליד אותו – מסעיר אותי כל כך עד שאני מוצאת עצמי תוהה איפה הייתי עד עכשיו. איך נתתי לזמן רב כל כך לעבור בלי הריגוש החד, המתוק, של רעיון חדש.
“התקשרה אליי אחותך אתמול”, טליה משחקת עם העכבר באקסל ואומרת בדרך אגב, “ביקשה למסור לך ד”ש”.
אני מתאפסת בבת אחת. בום. “איזו אחות?”
טליה מסתכלת עליי, מבולבלת. “יש לך יותר מאחות אחת?”
“אממ… האמת שכן”, אני מספרת כאילו בקלילות. תספרי כבר ותגמרי עם זה, אולי זה ינרמל את הסיטואציה. “יש לי אחות מאבא שלי. אבל לא היינו בקשר עד היום. חשבתי שאולי היא התקשרה אלייך”, אני מנסה לחייך.
טליה מפתיעה אותי. היא מסתובבת אליי בפנים המומות. “אז זהו! עכשיו הבנתי! זאת הייתה שיחה כזאת מוזרה, לא הבנתי מה היא רוצה ממני…”
“מה זאת אומרת?”
“היא אמרה שהיא אחותך. ואז היא אמרה משהו על זה שהיא שוקלת לעשות לך הפתעה ומה את אוהבת. אמרתי לה, לא יודעת, תלוי בתקציב… אז היא צחקה קצת ואמרה שהיא תחשוב על זה. זה היה מוזר. האמת שלא הייתי מרוכזת כל כך, הייתי בחזור מהפגישה עם הבחור שסיפרתי לך עליו והראש שלי נמחק… באיזשהו שלב היא קלטה אותי והתנצלה ורק ביקשה למסור לך ד”ש. זהו. אמרתי לה שהיא יכולה להתקשר אליי פעם אחרת אם היא רוצה”.
“תגידי לה שאני אוהבת אייס קפה אגוזים ועוגיות אלפחורס”, אני יורה בלי לחשוב, “או בושם של ‘ללין’. היא אמרה לך איך קוראים לה?”
“לא. אולי היא חשבה שאת כבר תביני לבד, כלומר, אם זאת אחותך הרגילה אין עוד הרבה אפשרויות”.
“אחותי הרגילה”, אני צוחקת מכל הלב, “אני אוהבת את ההגדרות שלך. טוב, בואי נראה…” אני משאירה את המשפט פתוח. טליה מצדדת אליי מבט ושוקעת במחשב שלה. גם אני פותחת את המחשב, בוהה בתמונת הפתיחה. פרח סגול גדול, שמים אפורים. בית קטן נשקף מרחוק.
אם זאת נסיה.
אני רועדת מבפנים, משפשפת את העיניים. אני עייפה כל כך והבית שלי הפוך. אולי כשאחזור אארגן אותו יחד עם הילדים. חה, על מי אני עובדת.
ואולי אזמין אליי את נסיה. נשתה יחד קפה, נאכל איזו עוגה קנויה (למי יש כוח להכין אלפחורס), נפטפט קצת.
אני משפשפת שוב את העיניים. עורכת טבלאות, מדפיסה סיכומים, מרימה טלפונים. וכל פעם, בפעימה פנימית חזקה, מסתורית, השם ‘נסיה’ עולה בי מעצמו.
אולי, נסיה. אולי.
