את הכותרת לקחתי משמו של ספר ילדים שאני אוהבת במיוחד. אולי כבר סיפרתי בעבר מעל במה זו, שאחד התחביבים המרכזיים שלי קשור לתחום ספרות ילדים. אני ממש אוהבת ספרי ילדים טובים, כאלו שגורמים גם למבוגרים לחשוב… (גם לך יש ספר ילדים אהוב/ מומלץ? שתפי אותי…)
ולענייננו, כן. לפעמים אנחנו עצובים. לפעמים הילדים שלנו עצובים. אז מה עושים?
אז מה בתוכנית?
חושבים יחד כיצד לארח את העצב בצורה הכי טובה. כי מגיע לו יחס מכבד…
מה צריך להכין מראש?
דף וצבעים. לב פתוח לרווחה.
עצב הוא אחד מהרגשות האוניברסליים הבסיסיים (כבר דיברנו על זה פעם…) וכולנו יודעות שהוא בלתי נמנע. מתי שהוא, איפה שהוא – נפגוש אותו בעוצמה כזו או אחרת.
אז מה עושים? דבר ראשון, לא מתעלמים. מרגישים אותו, מסתכלים עליו. אחר כך מחפשים דרך לחיות איתו לתקופה. אולי פתאום נגלה שהוא עזב. מעצמו.
נשב עם הילד וניתן לו לצייר את העצב. נשוחח עליו. איך קוראים לעצב? מה הוא רוצה? למה הוא הגיע עכשיו?
ננסה לחשוב על פעילויות מומלצות או לא מומלצות בזמן שהעצב נמצא. (נסביר לילד שהימנעות מכל פעילות אינה טובה כלל, המטרה היא למצוא מה כן כדאי לעשות).
יש דברים שעצב לא אוהב שעושים… באופן אישי, העצב שלי לא אוהב שמספרים לו בדיחות ומנסים להצחיק אותו בכוח – זה רק גורם לו לכעוס. מה העצב שלך/שלו לא אוהב?
מה העצב כן אוהב? חיבוק/ נשיקה/ לשבת יחד בשקט/ להאזין למוזיקה מסוימת/ לצייר/ לצאת לטיול קצר בחוץ? העלו רעיונות.
נבקש מהילד לצייר גם את עצמו על הדף. חשבו יחד והשלימו את המשפט: "לפעמים עצב מגיע בהפתעה. כשהוא מגיע אני ________, עוד מעט הוא ילך ואז אני _________. בינתיים אני _______". אתם יכולים לרשום את זה על הציור, או מאחוריו.
מה הרווחנו?
שיחה מקרבת. התמודדנו עם העצב ונתנו לו מקום, בתקווה שעוד מעט הוא ילך ובמקומו תבואנה שמחה ושלווה.
והעיקר שנהנינו יחד!
