עוד שבועיים וחצי אסתי חוגגת יום הולדת. תאריך עגול, מיוחד, משמעותי. מחליפה קידומת.  

במהלך השנה החולפת אסתי דמיינה את יום ההולדת שלה. היא תיקח יום חופש מהעבודה, היא תיסע לכותל להודות. לא, מתאים יותר לקבר רחל. לא, הפעם מתאים יהיה לנסוע לסופשבוע במירון. הם ישאירו את הילדים אצל אמא שלה ויצאו מוקדם בבוקר לצפון. הם ישכרו רכב קטן ונוח, וחיים יפתיע אותה בדרך – ללא ספק – במתנה מיוחדת, גדולה ומרגשת מתמיד, כשיעצרו לארוחת בוקר בטבע. ערב קודם יזמין את משפחתה הקרובה או אפילו יארגן לה אירוע נוסף עם חברות.

הדמיונות לובשים ופושטים צורה. היא מקווה מאוד שהרהוריה, מחשבותיה ורצונותיה יתממשו כפי שחלמה.

אסתי כותבת תסריט. היא מפיקה בדמיונה את יום ההולדת שלה, ההצגה הפרטית שלה, שבה היא משמשת בכל התפקידים. היא הכותבת, היא הבמאית, היא השחקנית והיא גם הצופה. בהצגה שלה יש לה יד חופשית לכתוב ככל העולה על רוחה, להפליג בדמיונות, לצבוע את ההצגה בשלל צבעים, להחליט ולביים בהתאם.

אבל אסתי, בהצגה שכתבת את השחקנית היחידה. בחיים ישנם שחקנים נוספים, וכשמשתתפים שחקנים נוספים מלבדך, את לא יכולה לביים אותם בדיוק בהתאם לתסריט שכתבת, מפני שגם להם יש את ההצגה הפרטית שלהם שבה את שחקנית. את לא יכולה להכפיף אותם לשורות שאותן כתבת ולמערכות שאותן ברצונך לביים. לכל שחקן בהצגה יש את מקומו ואת תפקידו כפי שהוא רואה אותו.

לכל אדם יש ערכים ואמונות המנחים אותו בחייו. ואסתי, כמו גם כל אחד מאיתנו, נוטה לצפות מאחרים לעמוד בסטנדרטים שהיא חיה על פיהם, או לפחות מספרת לעצמה שהיא חיה על פיהם. אבל עם זאת, בדיוק באותה מידה שיש לנו את האמונות והערכים שלנו, גם לאחרים יש, והם אלה שמנחים אותם בהתנהגות שלהם ובדרך שבה הם מפרשים את העולם.

אנחנו רוצים שבן הזוג ידע מה אנו צריכים ממנו גם בלי שנאמר לו, ממש כמו כשהיינו תינוקות, תלויים לחלוטין בהורים והם מילאו כל צורך שלנו בלי שאמרנו להם דבר.

אנחנו מצפים שבן הזוג שלנו ינהג כמו שאנחנו מאמינים שהוא צריך לנהוג.

אנחנו מאמינים שיש לנו את הידע לגבי בן הזוג שמאפשר לנו לצפות ממנו שיעשה כך או כך.

כך, נוצר דיבור פנימי בין השכל הבוגר – שיודע כי בקשר זוגי חייבים להתפשר, לבין החלק הילדותי שרוצה הכול, ועכשיו. אף על פי שזה נשמע קצת ברור מאליו, אנחנו נוטים להתעלם מהחלק הילדותי הזה על בסיס יומי בכל תקשורת שלנו עם בן הזוג.

הפער בין הציפייה שמשהו יקרה כמו שדמיינתי לבין המימוש בפועל, גדול מאוד במקרים רבים. כשלא כל השחקנים נשמעים לי ו/או ממלאים את התפקיד המדויק שאותו ייעדתי להם, מגיעה האכזבה ותחושת התסכול: “אם היית באמת אוהב אותי היית יודע בעצמך”, או “אם אני צריכה לבקש את זה – זה כבר לא שווה”.

כך יוצא שלפתע חיים רואה אותך כועסת ולא מבין על מה, וכאשר הוא מעז ושואל: “מה קרה?”, הוא נתקל בתשובה: “תבין לבד”.

גם אם חיים רוצה מאוד ומתאמץ לרצות אותך, הוא יעשה זאת בדרכו המיוחדת לו, ולא תמיד זה יהיה המענה המספק כפי שרצית במדויק וכפי שאת חושבת שאת צריכה. לחיים לא בהכרח יש אותן אמונות כמוך, אסתי, והוא גם לא מבין דברים כמוך או מחזיק בדעות דומות, או מפרש את מה שקורה כרגע כמוך.

אז מה יקרה ביום ההולדת שלך, אסתי?

דברי על זה, אל תרמזי. דברי ברור וגלוי, שתפי את חיים בציפיות, במחשבות וגם באכזבות. פתחו נוהל ‘ציפיה מוּבַּעַת’, כדי שהפערים בין הציפיות שלך – שטיפחת שנה שלמה – למציאות, יצטמצמו. כשחיים בבהירות ובשקיפות, הכול פשוט יותר.

ואם זה לא יהיה בדיוק כמו שדמיינת?

בדיוק על זה ברכת הבוקר “שעשה לי כל צרכי”, לא?