“זה רעיון מבריק ממש, ואשמח מאוד להגיע. אז נדבר, להתראות”.

אסתי עומדת בפתח מרפסת השירות, ערימת כבסים יבשים בידיה, תוהה מה מבריק כל כך, ולאן חיים ישמח כל כך להגיע.

נלהב כולו חיים מתחיל לספר: “זה היה דני, את יודעת, חבר החדר שלי מהישיבה. הוא ועוד שני חברים שלנו רוצים ליסוע למירון, לדוד של דני יש צימר קרוב לציון ונוכל לישון שם לילה אחד, כך אוכל לנצל לנצל את הימים האחרונים של ‘בין הזמנים’. כבר עברו יותר מעשר שנים מאז שעזבתי את הישיבה, ובאמת המון זמן לא נפגשנו, ואת בכל מקרה בעבודה… זו יכולה להיות חוויה מאוד מאוד מיוח…”,

קולו גווע כשהוא רואה את פניה ההמומות של אסתי, “לצאת? עם חברים? ליומיים?”.

“כן, למה לא? זה לא יהיה סתם טיול, זה יהיה טיול לקברי צדיקים עם הרבה תפילה ולימוד” חיים תולה בה מבט משתוקק

למה לא, אסתי?

מה, להשאיר אותי לבד עם הילדים? מי יאסוף אותם? איך אסתדר בערב? ומה יהיה בלילה?

נכון, לא פשוט, ומה עוד מפריע לך?

איך אקנה לחם טרי בבוקר? ואיך אאסוף את הדואר? ואיך אערוך את הקניה השבועית? ומי יוציא כסף מהבנק? ומי ילך עם שירה לשיננית?

נכון, הרבה מטלות יש בשגרה, אבל מה עוד?

אני אשב לי במשרד המואר באורות ניאון מול המחשב, כותבת תכנות שאין להן סוף, והוא ישהה במירון עם חברים, יתפלל בקברי צדיקים ויטייל?

אהה, ומה עוד?

ה’ביחד’ שלנו לא מספיק לו? למה הוא צריך לצאת עם חברים?

יש דברים בחיינו שהם מובנים מאליהם, כמו השמש הזורחת וכמו השבת שמגיעה אחרי ששה ימים: הוא מביא לחם טרי והולך לבנק ולוקח את התינוק למטפלת ואת הקטנה לגן חובה. היעדרות של יומיים מאירה פתאום כמה גדול ורב חלקו של בן הזוג במטלות השגרה, והיא מאפשרת לך להודות בכך ולהודות לו על כך.

כולנו זקוקים למרחבים כדי לקחת אוויר. שגרת חיים תובענית 24/7 מעייפת ושוחקת, וחופשה היא חלום נחשק שלא פשוט להגשים אותו. אנחנו, הנשים, יצרנו לעצמנו פתחי אוורור בלי לתת להם שמות, לא נותנות את דעתנו לכך שהם נקודות של אוורור. ישיבה על ספסל בגינה אחה”צ, יציאה להליכה עם חברה, שיעור ההתעמלות השבועי, ישיבה אצל הפאנית, שיחה עם חברה בשעת הגיהוץ, יציאה לערב נשים, לקניות ואפילו שהות בבית החלמה. גם לגברים יש צורך ‘לקחת אוויר’. אין להם אותו כמונו, ומה שמתאים לנו, לא בהכרח מתאים להם. נכון, לא כל תקופה מתאימה ליציאה, יש זמנים מורכבים יותר כמו לפני או אחרי לידה, אבל ישנם זמנים רגועים יותר שבהם ניתן וכדאי לאפשר יציאה משגרה.

ה’ביחד’ של הזוגיות הוא מיוחד ונפלא, ויש לתת עליו את הדעת ולתחזק אותו כל הזמן. הנישואים הם כמו ממלכה סגורה. כדי שלא תהפוך לכלא ותתמיד להיות בעבור יושביה ארמון של טוב, יש להשקיע ולהשקיע – בשיתוף רגשי עם גבולות, במתן תמיכה, ביוזמות קטנות וגדולות, כשכל הזמן ברקע יש את המודעות לכך שגבר ואשה שונים זה מזו, ולהם צרכים שונים. כשבעל יוצא עם חברים, זה לא אומר שלא טוב לו. ממש לא. ל’ביחד’ שלכם אופי אחר, והוא ממלא צרכים אחרים. כשכופים עליו את התנאים שלנו נוצרים לחץ, מתח וביקורתיות.

אם תביעי מורת רוח, אסתי, חיים יישאר בבית. הוא רגיש דיו כדי לא לצער אותך. יהיה לחם טרי וגם מי שישלם את החשבונות, אבל את המתנה גדולה שיכולת לתת לו, החמצת, ורגשות האכזבה שיחוש לא שווים את הפעמיים שבהם תצאי מהעבודה מוקדם יותר כדי לאסוף את הילדים בזמן מהמעון.

נכון, נדרשת פה קצת חשיבה יצירתית איך להיערך ולהתארגן, אבל ההבנות החדשות יאירו את הדברים אחרת, וחיים השזוף והמאושר יכיר לך טובה לא רק כי יכול היה לצאת עם חבריו, אלא על כך שקראת את הצורך שלו ללא מילים.