ריחות של שנה חדשה כבר נישאים באוויר והלב מכוון עצמו לסליחה ומחילה. אולי השנה נצליח לפייס את מי שהתרחק מאתנו, אולי השנה נמצא כוח למחול למי שפגע בנו ומצר על כך. את שולחן החג יפתחו סימני דרך לשנה חדשה – "יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", נבקש בניגוד מוחלט לכל מה שהתרגלנו לחשוב – הרי בדרך כלל מה שמתוק לא טוב כלומר לא בריא, ומה שבריא לא תמיד מתוק, והרבה דברים טובים צמחו לנו בשנה האחרונה דווקא מחוויות מרירות, ולהיפך, הרבה דברים מתוקים התגלו כאשליה, ובכל זאת נתפלל שהשנה הטוב והמתוק ישלימו ביניהם, ונצליח לטעום את המתיקות שבטוב.
אחר כך נבקש שנהיה לראש ולא לזנב, וגם זה בניגוד גמור לאינסטינקט שלנו, שהרי כל כך קל להיות זנב – להזדנב בלי לחשוב אחרי כל ההרגלים של אתמול ושלשום, להמשיך בלי אומץ לשנות, בלי יכולת לצאת מהקופסא, על אף שכבר מזמן הקופסא הזאת מצרה עלינו. השנה, כך נבקש, נהיה לראש. הראש לא שבוי במלכודת ההרגל הוא יכול בכל רגע לחשוב ולסלול לו דרך ראויה.
וכך בכל מאכל ומאכל שיעלה על השולחן נצרף בקשה, כי אין כמו פתחה של שנה, כדי להיזכר שאפשר להתחדש, שניתן לקחת צעד קדימה את כל ברכות השנה שחלפה, ולהיגמל, ממש כךנקודת , מכל קללותיה.
בבוקר שלמחרת נתעורר לשיאו של היום, בניגוד גמור לכל התפילות ולכל הבקשות, ברגע הזה לא נאמר אף מילה. רק קולות שופר שיבקעו את הדממה.
אני זוכר את עצמי שנים רבות עומד ברגע הזה בבית הכנסת, יודע שזהו הרגע הגדול, ולא יודע מה צריך לחשוב עכשיו? לדמיין את עקדת יצחק? את האייל שנאחז בסבך? לדמיין את קולות השופר בהר סיני? להרהר תשובה? ידעתי את הפסוק "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", הסבירו לי שזה כמו אזעקה שמחרידה את כולם, אבל לצערי הרב לא הצלחתי להיחרד מאזעקה שנשמעה בלי הפתעה.
אולי צריך לפענח את הקוד המוסיקלי הרוחני של התקיעות הללו – תקיעה, שברים-תרועה, תקיעה. תקיעה- פשוטה והרמונית. משמיעה לנו את הדרך שבה הכול התחיל, גן עדן, בלי חטא, בלי בושה, הכול טוב, כך גם נולדנו אנחנו, ישרים, תמימים וטהורים, הרי "האלוקים עשה את האדם ישר". ואז חטאנו והטוב נשבר, התפתינו לנחש ואכלנו באיסור, איבדנו את גן העדן שלנו, התחלנו להתרחק, ועם הריחוק מריבונו של עולם התחיל לבקוע בכי של געגוע, בהתחלה שברים – בכי שבור מאופק, קריאות קצובות, "אבא, אבא, אבא", ומשלא נענינו יללה של ממש, כילד שאיבד את אמו ולא יודע את נפשו, ובוכה בתרועה רמה "די די די די די", כי כמה אפשר להיות מרוחקים מרבש"ע? ולבסוף מתנחמים בתקיעה גדולה. כי למרות המרחק העולם הזה עוד יתוקן ויגיע למקום שהוא למעלה מגן עדן.
והמנגינה הזאת היא פס-קול החיים היהודיים, בין אם מבינים אותה ובין אם לא, הרי שמעו את המנגינה הזאת בהר המוריה אבותינו אברהם ויצחק, הרי השופר הזה היה ניגון החופה שלנו בהר סיני כשענד עלינו רבש"ע טבעת של תורה, המשכנו לשמוע את המנגינה הסודית כשנפלו חומות יריחו ושבנו לארץ, וכשבית המקדש עמד על תילו נשמע אותו קול שופר.
ובין אם חושבים על כך בזמן התקיעות ובין אם לאו – הנשמה שלנו מכירה היטב את הקוד המוסיקלי הזה, היא שומעת ומתעוררת לחיים מחדש.
