אני נושמת עמוק, מתמלאת בחמצן ובשמש. מחייכת חצי חיוך נוגה. ההתבוננות הזו, שאני מתגעגעת אליה כל כך? ובכן, היא נמצאת בתוכי. הרי בכל מקום אפשר לתפוס קצת שמים, לנשום אותם פנימה ולהתפרש מלוא האופק.
“אמאאא!!! בואיייי!!!”, קריאה רמה קורעת אותי מהרהוריי העמוקים, כפי שלרוב קורה בסופו של דבר, ואני נזכרת שאי אז, כלומר לפני חמש דקות בערך, שלחתי אותם להתארגן לקראת יציאה. איך זה שהם כל כך זריזים פתאום, כשבבוקר צריך לפחות מזמרה חשמלית כדי לגזור אותם מהמיטות.
“הבטחת לנו לקנות נעליים!!!”, נכון, הבטחתי. אאוץ’.
כלומר, אני שמחה שיש לי ילדים. אני שמחה שהם גדלו, ברוך ה’, וזקוקים לנעליים חדשות. אבל בכל אופן, כשאני מדמיינת את עצמי מיטלטלת כספינה במורד הרחוב הגועש, אוחזת בחוזקה בידיות העגלה המקרטעת וזוג ילדים מהבילים תלויים לי מזה ומזה – לא פלא שמתעוררת בי שמחה מאופקת מאוד, מהולה בחרדה קלה לקראת הבאות.
מצד שני, יש משהו נחמד בלצאת מהבית, לסגור את הדלת ולהשאיר מאחור את הבלגן כולו.
אני מנסה להיאחז בפתיל המחשבה האופטימי הזה. לדמיין את עצמי יוצאת לטיול כיפי עם הילדים הבאמת מתוקים שלי אחרי הכל. טיול שאומנם יש בו חנויות ונעליים ועול, אבל גם שפע של שמים מוארים וצחוק שמח. כנראה שזה עובד לי, כי אחרי כמה דקות אני מוצאת את עצמי בלב המדרכה העמוסה, כמעט מזמזמת לעצמי שיר ישן ואהוב.
פתאום הפלאפון שלי מתחיל לנגן באותה המנגינה בדיוק. אני מצליחה לשמוע אותו למרות שמשאית האשפה עוברת ממש לידי במשב מצחין. אני סותמת את האף ביד אחת, מובילה את העגלה ביד השנייה, וביד השלישית שאין לי, אני מנסה לפשפש בעמקי התיק בחיפוש אחר הפלאפון. והנה הוא כאן, מתחת לפלפלים הצבעוניים החתוכים והביצים הקשות.
אימוש מתקשרת.
אוי. האדם הלא נכון ברגע הלא נכון, אני חושבת לי בשקט ועם רגשי אשם, ומתלבטת אם לענות ואיך ומתי.
היא הרי תשאל אותי בנימה מאופקת איך זה שלא התקשרתי כל כך הרבה זמן, היא הרי כל כך דאגה לי, ומה שלום יונתן והילדים, ואם הכל בסדר, ואם אני בטוחה שהכל בסדר, היא שומעת על הקול שלי משהו, הכל באמת בסדר, מותק?
בטח שהכל בסדר, אמא, אני אגיד לה ואנסה לא להסגיר באמצעות הקול שלי בשום פנים ואופן את העובדה שאבא שלי ביקר אצלי אתמול. חוץ מזה, אימוש, אני כל כך שמחה שהתקשרת! גם אני התגעגעתי אלייך, מה שלומך?
בסוף, בסוף בסוף, אחרי שאני מסיימת את השיחה המדומיינת והאמא המדומיינת שלי מרוצה ומדושנת לגמרי, אני מתפנה לענות לאמא המציאותית שלי, זו שמחכה מעבר לקו וציפורניה המטופחות כבר מן הסתם מתקתקות על דלפק העץ במטבח הפתוח היפהפה שלה.
“אליענוש! מה שלומך, מותק שלי?”, הנימה הצוהלת שלה היא לגמרי לא מה שציפיתי, אבל אני זורמת. מורחת על הפנים את החיוך הכי גדול שלי. “אני בסדר, אמא, מה איתך? יצאתי עם הילדים לקנות נעליים, רוצה לקפוץ אליי בערב לכוס קפה? אפיתי קרואסונים מדהימים”, אני בקושי עוצרת לנשום, “מתכון חדש. מה את אומרת?”
“מה?”, היא נשמעת קצת מוסחת ומשום מה זה מטריד אותי. “אוי מותק, הלוואי שיכולתי, כבר קבעתי עם יעל ללכת לפילאטיס, אבל שנייה, יש לי משהו חשוב להגיד לך… “
אני משותקת. כלומר, מבחוץ אני ממשיכה ללכת ואפילו מוציאה טישיו לנקות לשירי את האף, אבל משהו מתאבן בי מבפנים.
היא קבעה עם יעל ללכת לפילאטיס.
היא אפילו לא שמה לב שלא התקשרתי.
“אז ככה”, היא אומרת, “יעל ביקשה ממני לדבר איתך. היא עושה ביום רביעי מסיבת יום הולדת לשיה שלה, היא מאוד רוצה שתבואי”.
מאוד רוצה שתבואי. הממ. אני מדמיינת לעצמי את השיחה.
-מה, יעל, את לא הזמנת את אליענה ליומולדת של שיה? זה לא יפה, מתוקה שלי. היא יכולה להיעלב.
-בסדר אמא, בכיף, אם את רוצה את יכולה להזמין אותה, לא אכפת לי.
“אמא, אני חייבת לסגור, אני חוזרת אלייך אחר כך”, אני ממהרת לסיים את השיחה לפני שאני מתחילה ליילל באמצע הרחוב.
אני נושמת עמוק. מנסה להתאפס. תקחי את עצמך בידיים, אני אומרת לעצמי, אין כאן שום דבר חדש, נכון? אז אמא שלך לא חיכתה לך שתואילי להתקשר אליה. אז את לא ממש מרגישה שאת חסרה לה, או ליעל. את עדיין חייבת לסדר לעצמך את החיים, בדיוק כמו שהבטחת לעצמך אתמול בלילה. וזה לא קשור להתנהגות של יעל או של אמא שלך, או כמה אהבה היא מפגינה כלפייך ברגע נתון. זה קשור רק אלייך, עד כמה את בוחרת לקחת אחריות על עצמך, על אופן הפעולה שלך ועל מה את מרגישה, ולא סתם להיגרר אחר הנסיבות, מרגיזות ומתסכלות ומקוממות ומכאיבות (!) ככל שתהיינה.
“תישארו פה שנייה, ותשמרו על שירוש”, אני אומרת בהחלטת פתאום לנועה ולאורי ונכנסת לחנות סמוכה. קונה לי פנקס קטן, ספירלה, ורוד כהה. עט כחול עם פרח בקצה.
היום, כמו שאומרים כל הפסיכולוגים בגרוש, הוא היום הראשון לשארית חיי.
כדאי לי לחיות אותו טוב.
אני יוצאת מהחנות. ממצמצת לאור השמש. מדחיקה, לפחות לכמה שעות, את הכאב. מחייכת לילדים שלי. אני האמא שלהם. “אז מי רוצה ללכת לקנות נעליים?”
]]>“לא,” הוא אומר לי, קצת מתגמגם. הרי מילים הן לא הצד החזק שלו. “זה לא ככה. ברור שרציתי לחזור בתשובה וברור שאני שמח שעשיתי את זה, אבל התחלתי בגללה, בגלל שהיא חזרה. רציתי יותר… קשר… איתה”, הקול שלו קצת נסדק, כמו כלי חרס ישן שעומד להישבר, ואני משלימה את הפרטים לבד. הרי לחזור בתשובה זה לא באמת מספיק, גם אם חשבת שכן. אתה צריך גם לדעת ליזום קשרים, לשמר, לתחזק אותם, ובקיצור – מצב רוחני, טוב ככל שיהיה, אינו מהווה תחליף ליחסים אנושיים תקינים. אולי שם זה נפל, אבא. כי ברחת לשטח הלא נכון.
וזה עצוב כל כך.
כי חזרת בתשובה, אבא. ביצעת את אחד מהשינויים הגדולים והמשמעותיים ביותר שאדם מסוגל לבצע. אבל הבת שלך – או בעצם, הבנות שלך – עדיין רחוקות ממך, מאוד. חלקי פאזל שבורים וחסרים, לא מצליחים להתאחות, לא מצליחים לרצות בכלל להיות שלם.
***
הרבה אחרי שאבא שלי הולך, אני עדיין שתולה באותו כיסא, כמעט מרגישה שורשים חודרים אל הריפוד. מה היה לפני הפגישה הזאת? לפני הטור הזה? לפני האחות הזאת, שאבא שלי חזר בתשובה בשבילה? לא זוכרת. לא יודעת. פועמת בי תחושה מוזרה, כאילו עבר עלי מבול: היו החיים שקודם, בטח שהיו, הנה, הילדים שלי ישנים במיטות והטאקי ששיחקתי איתם בצהריים מפוזר על הרצפה. אבל הכול נמחק כשאבא שלי הגיע. הכול אותחל מחדש, והראש שלי חורק כמו מחשב איטי מדי שצריך כמה דפיקות כדי לעבוד שוב.
עוצמת עיניים. מתנמנמת ככה, על השולחן. אולי זאת בכלל בריחה. כמה כבר יכולה להכיל התיבה שאני.
אני בת שבע, אולי שמונה. אני יפה ממש בבגד החדש שלי שאימא קנתה לי, ורוד כזה מהמם עם נצנצים כסופים שאני אוהבת. אני הולכת ברחוב לחוג בלט. אני לא כל כך אוהבת בלט, אבל חשבתי בהתחלה שאני כן ולכן אמא רשמה אותי ועכשיו היא לא מרשה לי להפסיק באמצע.
לא נורא. הבגד שלי יפה. וגם הנעליים, שנמצאות עכשיו בתיק כי לא נוח ללכת איתן ברחוב אלא רק ברצפה של הסטודיו, שהיא חומה בהירה וחלקה ונקייה תמיד כי אולגה כל הזמן עוברת עליה בסמרטוט עם ריח חזק של לימון.
האוויר סביבי אפור. טיפות מתחילות לרדת. אני צוחקת, מרימה את הראש, פותחת את הפה לטעום את הגשם באוויר, כמו שאבא הראה לי פעם.
הגשם מתחזק. אני מורידה שנייה את התיק לבדוק שהוא באמת סגור, שלא ירטבו לי הנעליים. מתחילה ללכת מהר יותר. נהיה לי קצת רטוב וקצת קר. אימא לא שמה לי קפוצ’ון כי היה כל כך חם מקודם וזה גם לא התאים לשמלה היפה שלי.
אני כבר רואה מרחוק את השלט של הסטודיו, ‘פעימות’. אני ממהרת קדימה, אבל הדלת נעולה. אני דופקת בדלת, מושכת את הידית חזק, צועקת שיפתחו לי, אבל כנראה אין שם אף אחד וגם אם יש שם מישהו, הוא לא שומע אותי כי הרעש מהגשם כל כך חזק. המים עולים לי מסביב לרגליים, השמלה שלי כבר רטובה נורא וקפוא לי ואני בוכה בקול.
אני מסתכלת למעלה. מישהו מסתכל עליי מהקומה השנייה, דרך החלון. זאת יעל. היא מחייכת אליי ומנופפת כאילו כלום, כאילו היא לא רואה שאני תקועה בחוץ, בגשם. אני מנסה לנופף לה בחזרה, לסמן לה שתפתח את הדלת, שאני לא מצליחה להיכנס, אבל היא נעלמת פתאום ואני נופלת אל תוך המים. הם קרים ומגעילים וממלאים לי את האף והפה.
אני מנסה לצרוח אבל אין לי קול.
ואז, כאילו אני הבוגרת שומעת את אני הצעירה, אני מתעוררת, ואנחנו צועקות בשני קולות.
***
כנראה נכנסתי למיטה בשלב מסוים, כי הנה אני כאן, בוהה בתקרה הלבנה שבא לי לסייד מחדש בצבע אחר, אולי מנטה או ורוד עתיק.
די נו, אל תברחי, גם לא לתקרה או לכביסה שצריך להעביר למייבש. פשוט תקשיבי לך.
אני עוצמת עיניים. מנסה לצלול אל תוך הרגשות שהחלום הזה, הקשה, הממשי עד כאב, מעלה בי.
פחד. אני הולכת לטבוע.
עלבון עמוק. יעל, למה את לא פותחת לי, את לא אוהבת אותי יותר? תגידי, אימא איתך שם, בתוך הבניין, ולשתיכן לא אכפת ממני ביחד?
אבל. אובדן. כאילו החיים שלי היו יפים פעם ונהרסו, כאילו ליעל טוב ולי רע, כאילו היא בפנים ואני בחוץ.
השפלה. תגידי, לא מצאת לך על מה לחלום? אבא שלך היה אצלך, חוויה מטלטלת לכל הדעות, ואת חולמת חלומות מוזרים על יעל, כאילו האישה הזאת והפערים ביניכן זה כל מה שיש לך בחיים.
ופתאום אני קולטת. עוצמת עיניים בחזרה, מתמקדת, כמעט בכוח, במה שהכי קשה לי להתמקד בו, במה שהכי לא נעים לי לחשוב עליו: מה שיעל חושבת עלי ומה מכל זה אמיתי. איפה זה פוגש אותי, איפה אני מרגישה שיש משהו במה שהיא אומרת.
כן, מה לעשות, זה מה שמעסיק אותי. מותר לי. זאת לא עברה, זאת לא פחיתות, להיפך. יש כאן משהו שמהבהב לי שהוא רוצה טיפול, ומגיע לו טיפול, פשוט כי הוא חלק ממני.
תפסיקי כבר להדחיק, אני אומרת לי. תפסיקי כבר לאסור על עצמך לחשוב את המחשבות האלה, הכאילו אסורות. כאילו אסור לי לחשוב שרע לי. כאילו אם חזרתי בתשובה, אמור להיות לי טוב יותר מכל אדם אחר על פני האדמה, ואם אני מרגישה אחרת – אני לא בסדר.
הרי אני מפסידה כל כך הרבה מההדחקה הזו, מהנזיפה הפנימית בילדה שאני, כאילו אסור לה להיות ולהרגיש.
אני מפסידה את היכולת לטפל בעצמי, להתבונן בעין אוהבת וחומלת על החיים שלי. לבדוק איפה לא טוב לי, לנסות לשנות את הטעון שינוי, ואם אין לי אפשרות לשנות – לנסות לקבל אותו, כמות שהוא, באהבה שלמה.
הגיע הזמן לצאת מן התיבה שלי. המבול כבר מאחוריי. האדמה עדיין לחה, אפשר לחפון אותה בכף היד, למולל אותה, לשאוף את הריח עמוק עמוק. די כבר עם הגישושים הזהירים האלו, עורב, יונה, עוד סיבוב ועוד סיבוב, עלה קטן של זית. די כבר להתחמק מכל השדים שמחכים לי, למרות שהם מפחידים כל כך שאפילו המחשבה עליהם גורמת לי להצטמרר. הגיע הזמן להתמודד עם מה שמחכה לי: בחוץ… וגם בפנים.
]]>ועדיין, יש דברים שאני חייבת לדעת.
“למה דווקא אני??”, אני מרגישה את עיניה הכחולות של יעל נעוצות בגבי ומצטמררת. יש לך עוד שתי בנות ששרפת איתן גשרים, למה דווקא אליי בנית אחד חדש??
הוא שותק. מחטט בכיסי המכנסיים. מוציא טישיו משומש, חפיסת סיגריות מכווצ’צ’ת, כמה כרטיסי אשראי, חשבוניות ישנות. אני כובשת חיוך. כובשת גם את הדחף למיין לו את כל הקשקשת הזו ולהעיף את רובה לפח. לפעמים אני עושה את זה ליונתן ומתחרטת אחר כך, כמו למשל כשמתברר לי שזרקתי בטעות את הכרטיסייה של הבריכה.
“אני לא מוצא את זה עכשיו”, הוא אומר לי בסוף, נבוך, בדיוק כפי שניתן היה לצפות. “זה היה לי בכיס הזה… לא, השני… אה! הנה זה!”, הוא שולף גזיר עיתון מקופל מכיס החולצה.
פורש, מראה לי ואני נרתעת.
טורה של יעל מכה שנית.
***
כותרת: אחיות #4.
מה, יכול להיות שכבר עברו שני טורים על עצמי שלא התעניינתי בהם בכלל?! אני מוחאת לי כפיים בלב. הנה, רואה, יעל? הטור שלך לא ממש מעניין אותי. אפשר לחשוב מה את כבר כותבת שם. כבר עדיף להתעמק בהוראות ההפעלה הפיוטיות של המדפסת, כמו שאורי עושה כשמשעמם לו.
אוף. על מי אני עובדת? הטור הזה מעניין אותי ועוד איך, והעובדה שלא קראתי אותו רק מעידה עד כמה הסיפור עם אבא שלי שאב אותי בוואקום.
טוב, נו. תקראי כבר, תגמרי עם זה ודי.
“…אנשים שואלים אותי: נו, אז אחותך חזרה בתשובה. מה כל כך נורא, העיקר שטוב לה, נכון?
אז זהו, שאני לא בטוחה שכל כך טוב לה.
כלומר, ברור שהייתי רוצה להאמין שכן. הייתי רוצה לחשוב שאחותי האהובה הלכה אחרי האור והיום היא חיה חיים של רוחניות והגשמה, בדרך לגיטימית משלה.
אבל לא.
אני הכרתי אותה קודם. הכרתי אישה צעירה וחזקה עם חלומות גדולים, עם קול משלה. ואיך יכול להיות לה טוב, לאישה הזו שהכרתי, בחברה שכובלת אותה, שלא נותנת לה להגשים את עצמה ולהיות מי שהיא?!
איך יכול להיות לה טוב, אם היום לא רק שאין לה את החופש לבטא את עצמה, אלא גם עצם הרצון לבטא את עצמה נחנק תחת שמיכה פטריארכלית של גידול ילדים וכלים וכביסות?!
איך יכול להיות לה טוב, אם היא מפרנסת כמעט יחידה, ובמקום לחפש עבודה שמתאימה לכישורים המדהימים שלה, הצורך הדוחק בלחם ובשכר לימוד דוחף אותה להסתפק במועט תעסוקתי של חצי משרת שכר מינימום עלובה?!”
המילים טסות לי מול העיניים ואני לא מספיקה אפילו לחשוב, מה גם שאבא שלי מתבונן בי מעבר לשולחן, בוחן את התגובות שלי.
“אז את זה קראת”, אני אומרת לו בנימה יבשה, הכי יבשה שאפשר. “אני מקווה שאתה מבין שזה הכול, הכול, הכול שטויות”. אני מטיחה את הדף אל השולחן. רגע, הכול שטויות? באמת הכול שטויות? אני לוקחת את המחשבה החצופה הזאת ומעיפה אותה הצידה. נטפל בך מאוחר יותר, אני מסננת לעברה, כמו אימא לילד שבועט וצורח באמצע הרחוב.
“אוקיי”, הוא אומר לי, ענייני כמעט כמוני.
שתיקה שוב שוררת בינינו. אני מעבדת כמה רגשות נסערים וקטעי משפטים שאני צריכה לזרוק ליעל בהזדמנות הקרובה, והפנים שלו לא מביעות כלום, כך שאין לי מושג מה הוא חושב. תעלומה, האיש הזה. אני נדהמת מהפער בינינו. אני שקופה יותר מאוויר, אין דרך לא לדעת מה אני מרגישה ברגע נתון אלא אם כן עוצמים עיניים, ויונתן טוען שגם זה לא עוזר. אבא שלי, לעומת זאת, אטום יותר מתחתית מלוכלכת של סיר.
“אז קראת עליי טור”, אני אומרת בסוף, “מה בטור הזה גרם לך לבוא עכשיו???” כלומר, היית צריך טור בעיתון כדי להיזכר שאני קיימת?? מצד שני, טוב שהיית צריך רק טור ולא, נניח, שלט ענק בנתיבי איילון: היי!! יש לך בת וקוראים לה אליענה!!!
הוא נראה נבוך. “אני לא יודע למה באתי עכשיו”, הוא אומר לי. “לא יודע. יכול להיות שהייתי צריך לבוא קודם”.
“יכול להיות באמת”, אני מרימה גבה אחת סרקסטית.
העיניים שלו נוצצות קצת, כאילו יש בהן דמעות. “את צודקת. זאת הייתה טעות”.
אבל לא למדת מהטעות הזאת, אני שותקת לו. חזרת עליה שוב, ושוב, ושוב, בכל יום שלא יצרת איתנו קשר; בכל מערכת יחסים שהרסת.
“איך קוראים לבת שלך שאני לא מכירה?”, אני מעבירה נושא. קשה לי להכיל את הכאב, הכעס, שהשיחה הזו מעוררת בי.
“קוראים לה אנסטסיה. נסיה, בעצם. את רואה אותי ככה?”, הוא מחווה על הבגדים שלו, הבגדים שאיני יכולה שלא לחשוב עליהם כעל תחפושת לא מוצלחת במיוחד, “זה בגללה. ובשבילה”.
]]>אני לא רוצה לקרוא לזה בכלל, אמרתי לו, ממילא זה יבוא לבד גם בלי שאני רוצה.
זה לא יבוא לבד, הרצין יונתן פתאום. את בחרת בזה. תזכרי את זה, אליענה. את לא קורבן חסר אונים, לא נקלעת אל תוך הסיטואציה. את כבר לא ילדה קטנה. את בחרת בזה.
אני מנסה לזכור את זה גם עכשיו, כשאני יושבת מול אבא שלי ולא לגמרי מבינה מה אני עושה כאן ולמה. באופן סוריאליסטי למדי, המפגש הזה מעלה בי זיכרונות, נעימים דווקא, מהפגישה הראשונה עם יונתן: שולחן גדול, שני אנשים ומבוכה ענקית יושבת באמצע, כמו מגש של עוף ממולא. זמזום מתמיד של מילים שלא נאמרו ממלא את החלל, ואבא שלי מתבונן בי. מתעמק בתווי הפנים שלי, כאילו הוא מחפש שם משהו. אולי הוא מחפש את הילדה שהייתה פעם שלו, כל כך שלו שזה כואב. אולי הוא מחפש חיוך. הוא לא מוצא, כמובן. החיוכים שלי, גם האמיתיים וגם הפשוטים שתלויים על קולב כשמגיעים הביתה, שמורים עכשיו בכספת הכי פנימית.
“אז מה?”, הוא מכחכח בסוף, “מה איתך היום?”
נו באמת. אני נאנחת בשקט. סליחה, מלצר, אולי יש לך את זה ביותר נדוש?
“אני… בסדר…”, אני עונה לו במשפט מחץ. איזה תענוג לראות שני אנשים שנונים מנהלים שיחה אינטלקטואלית, מלאת ברק וכריזמה.
הוא שוב שותק. עיניים בשולחן, בקצות האצבעות, לפעמים מעזות להתגנב שוב אליי. הוא בבירור לא יודע איך לנהל את הסיטואציה, ואני קצת מרחמת עליו אפילו שלא מגיע לו. מחליטה לתת לזה צ’אנס, לנסות לפטפט איתו שיחה קלילה כזאת, מסוג השיחות של גיוס לקוחות שיצא לי לבצע עבור המשרד שלי. ומשהו מתרחש שם, בינינו, עדין כל כך עד שאני בקושי שמה לב לכך שהוא אכן קורה.
אני מספרת לו, בקול רך, על החיים שלי. על הילדים שלי. לא נוגעת בפרטים אישיים מדי. מדלגת על חלקים כואבים. מנסה לתת לו הזדמנות לפרוץ, לומר את מה שהוא הגיע לכאן כדי לומר אותו. נכון שלא מגיע לו. אז מה. גם לי השם נותן דברים בלי שמגיע לי. ובעודי חושבת את המחשבה הזאת, משהו מתרכך בי. פחות מתריס, פחות נוקשה. אולי זוהי תחילתו של גרעין חדש, מאיר ורך. ואולי לא, אני מזכירה לעצמי, מרימה שוב את ההגנות, אבל רק כמעט עד הסוף, מרשה לעצמי להציץ החוצה, להקשיב, לראות מה יקרה.
ואז גם הוא מתחיל לדבר.
תמיד הייתה לי אשליה שהוא השאיר אותנו מאחור, הפליג הלאה כמו רב חובל עטוי לבן באיזו ספינה אגדית נוצצת, אל עבר חיים אחרים: אישה זוהרת, ילדים מושלמים, טובים ומוצלחים הרבה יותר ממני, הרעה והטיפשה שרק עשתה לו בושות. אחרת למה הוא עזב אותי.
הייתי תוהה איזו משפחה הוא הקים, האם יש לי אחים ואחיות שאני לא מכירה. האם יש אישה אחרת, ויום אחד הוא יצוץ מאנשהו ויודיע לי שיש לי אימא חדשה. נשבעתי לעצמי לשנוא אותה לנצח, את המחליפה של אימא שלי שאחראית לכל הצרות (קל יותר לשנוא אימא מדומיינת מאשר אבא אמיתי), אלא שמעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לממש את השנאה הלוהטת הזאת שלי, כי אבא שלי פשוט לא חזר, לא עם אישה ולא בלי.
אני מגיעה, בעדינות, לנושא הזה, שמעניין אותי יותר מכל דבר אחר. האם הקמת חיים חדשים, אבא?
הוא לא ממש קולט כמה כאב חבוי בשאלה הזאת. אולי בשביל לנטוש את הילדים שלך אתה צריך להיות קצת קהוי רגשית, לא לגמרי לקלוט את ההשלכות של המעשים שלך.
וכך הוא מספר לי על אשתו השנייה, רוזה. על כך שהתגרש גם ממנה. “זה לא עבד”, הוא אומר לי בפשטות, כאילו מדובר במצנם מקולקל, לא במערכת חיה ופועמת וכואבת כמו לב. יש לו בת בשנות העשרים לחייה, וגם היא לא נמצאת איתו בקשר. אני רושמת לעצמי לחזור לנושא הזה מאוחר יותר. כרגע הוא לא נראה מעוניין להרחיב, אבל אם יש לי אחות אי שם בעולם, יכול להיות שזה הדבר היחיד שבאמת מצדיק את הפגישה הזאת.
“קשה להיות בודד”, הוא מסכם ונשען לאחור. עשית את זה לעצמך, אני חושבת וחושקת שפתיים. זה הבנאדם. יוזם קשרים, ומנתק אותם. אוהב לרגע אחד, אדיש וחסר אכפתיות במשנהו. מן סוג של דפוס כזה, אלים באופן נסתר, שרק כשאת גדלה את קולטת כמה מרעיל הוא.
אבל האם זאת סיבה לכעוס עליו, לתקוף אותו, להתקשח מולו?…
בטח שכן, אני אומרת לעצמי. ממצמצת כדי לסלק את הצריבה בעיניים. נזכרת במועקה הדוממת, הקודרת, שריחפה לפרקים בחלל הבית, ניחוח מתקתק עמום של גופה נרקבת.
ובכל אופן.
לרגע אחד אני מרשה לעצמי גם קצת לרחם על האדם הזה, שבר הכלי שמולי, שאין לו אפילו את ההקלה הטמונה באפשרות להאשים אחרים בצרותיו, כאביו ובדידותו.
]]>לא. קשה לי לראות את אבא של יונתן, האיש החזק מראשית נישואינו, שהולך ומתנוון לאט לאט.
אבא של יונתן חלה בפוליו בעודו ילד, ומאז גרר אחריו רגל אחת אך תפקד באופן מעורר השתאות. אדם גדול ממדים בעל קול רועם וצחוק עמוק שבקע מתוך חזהו הרחב כמו מתוך תיבת תהודה גדולה.
עכשיו הוא יושב בסלון, נבלע בכורסה שלו מפעם, ידיים חומות מקומטות על שמיכה משובצת על ברכיים. אין לו משהו דרמטי מהסוג שכותבים עליו בעיתון, איזה סרטן או שחפת או אפילו אלצהיימר. סתם זקנה נדושה, עצובה, וחיים שמתנקזים באיטיות מייסרת דרך קצות האצבעות.
אימא של יונתן יושבת בספה ממול, מתפתלת בחוסר מנוחה וקמה שוב ושוב: להביא עוגיות, להכין קפה, ללכת לשירותים, לענות לטלפון. היא מעולם לא הייתה אישה רגועה במיוחד, אבל מצבו של בעלה בהחלט העצים את הפרעת הקשב הלא מאובחנת שלה.
ודווקא כאן, בפינה השקטה הזו, רחוק מן העולם הרגיל שלי של השכונה והעבודה ואימא שלי ויעל, דווקא כאן הפקעת שבי, אטומה וקשה כמו אגרוף, נפתחת.
אני מספרת לאמא ולאבא של יונתן, דווקא להם, על אבא שלי. ועל זה שהוא הגיע לפתח הבית. ועוטפת את כל זה בפטפוט קליל, כאילו זה מן משהו כזה שקורה כל הזמן, את יודעת, שכנות קופצות, חברים של הילדים מגיעים, אבות נוטשים דופקים בדלת, איזה קטע. הפטפוט הטיפשי הזה הוא הדרך היחידה שבה אני יכולה לחלוק משהו כל כך אישי, כל כך כואב; ועדיין, אני מתבוננת בעצמי מן הצד וקצת המומה מן היכולת הלא צפויה שלי לדבר על זה בכלל.
אבל אימא של יונתן לא הולכת שולל. היא נועצת בי מבט עמוק, חום כהה כמו של יונתן, ולא קמה אפילו פעם אחת. גם לא כשהפלאפון שלה מצלצל מהמטבח, גם לא כשהתנור מצפצף. היא עוטפת לי את היד. הידיים שלה רכות רכות, כמו שהפנים של סבתא שלי היו כשהייתי קטנה ואהבתי למשמש את העור העודף שהיה לה מתחת לסנטר. אני ממצמצת, מתגעגעת לסבתא שלי פתאום.
אבל הראשון לשבור את הדממה הוא דווקא אבא של יונתן. הוא אומר משהו. יונתן מתכופף אליו, מתאמץ לשמוע. הם כל כך מקסימים, כל כך פגיעים, שבא לי לבכות.
אבא של יונתן מנסה לדבר בקול רם יותר. הוא רוצה שאני אשמע אותו. אני מתקרבת אליו, מאזינה.
“את תפגשי אותו”, הוא אומר. משהו בי נרתע, נסגר בחזרה, ואני מנסה ללטף אותו מבפנים. תירגעי אליענה, תירגעי מותק, ששש. אף אחד לא מכריח אותך לעשות שום דבר, אבא של יונתן פשוט מביע את דעתו, ולמי כמוהו יש זכות שתאזיני לה.
“את רואה אותי ככה?”, הוא אומר, כביכול בלי קשר, ומחווה תנועה לא ברורה ביד אחת. אני מהנהנת בהיסוס, מתקשה להנכיח במילים את המצב שהאיש החזק הזה מצוי בו; אבל הוא, מסתבר, מרגיש אחרת. “כל זה… זה חלק מהחיים שלי… מהדרך שלי. וזה בסדר”. אני מהנהנת שוב, מרוכזת, ופתאום מתבוננת בו במבט אחר. מנסה לראות אותו באמת, כמות שהוא, לא כהקרנה של הפחדים שלי. לראשונה אני יכולה לזהות איזה תדר עדין של שלווה קורן ממנו, אופף את הכאב, את החולשה, את חוסר האונים, מאפשר להם להתקיים ובו זמנית קיים בפני עצמו.
“לכל אחד הדרך שלו”, הוא אומר. “ואת תפגשי אותו, את האבא הזה שלך…”, הוא נתקף בשיעול רגעי ונשען לאחור. “את תפגשי אותו, ורק ככה את תדעי איזה דרך הוא עשה. ורק ככה הוא ידע איזה דרך את עשית. וגם את תדעי.
כל אחד והדרך שלו”, הוא אומר לי, שוב, בקול צרוד. “אני עם הדרך שלי. את עם הדרך שלך. הוא עם הדרך שלו. ככה את תדעי. וזה יהיה לך טוב”.
אני לוקחת אליי את הדברים. נושמת אותם. מתבוננת בהם כמו בתכשיט יפהפה, יקר ערך, שאינני יודעת עדיין האם בכוחי לקנות. איזה מחיר משלמים על מין תכשיט שכזה? והאם בכלל יש בי את הכוח לעמוד במחירים שכאלו??
אנחנו נוסעים הביתה. ויונתן אומר לי, לא מסיט מבט מהכביש, “את יודעת, אליענה, גם ללא לפגוש אותו יש מחיר”.
הוא לא ממשיך. אבל אני מבינה.
קשה לי עם הצומת הזאת, שבה כל החלטה שלי תהיה נכונה ולא נכונה בו זמנית; וקשה לי, בכלל, עם החלטות.
אבל גם להישאר תקועה בצומת זו בחירה, כך יונתן אומר לי. וגם עליה משלמים מחיר.
השאלה היא רק איזה מחיר אני בוחרת לשלם.
]]>מה הייתי בוחרת?
לא בטוח שהייתי בוחרת להיוולד במשפחה חרדית קלאסית, כזו שהסבא מנהל תלמוד תורה, האמא מורה למולדת ולמלאכה וכמובן, יש גם איזה בן דוד חילוני שמדברים עליו רק בשקט ורק כשהקטנים לא שומעים. איכשהו זה נשמע לי כבד מדי, מכובד כזה, נוקשה, מלא קודים שאולי אני לא מבינה, אבל מי אמר שאני רוצה להבין בכלל.
נראה לי מושלם להיוולד למשפחה של בעלי תשובה, אבל לא טריים ממש. נגיד, דור שני או שלישי לתשובה. מצד אחד יש כבר יציבות, משפחה מורחבת. יש שורשים, עזרה וחום שעוטף; מצד שני עדיין יש את ההרגשה הפרשית הזאת של וואו, אנחנו בחרנו להיות כאן וזה קרה ממש לא מזמן.
מה שבטוח, לא הייתי רוצה להיוולד במשפחה מתוסבכת כמו שלי. אבא נוטש, אימא מודחקת ואחות נרקיסיסטית שכותבת טורים ורואה בי לא יותר מאייטם תרבותי-ילידי מרתק. וזה עוד לפני שמדברים על הריחוק מן התורה ועל המבט הציני שמעקר כל חיפוש אחר משמעות ורואה בו נאיביות ותו לא.
אני שותה עוד לגימה מהקפה. נאנחת. נו מילא. אומרים שהנשמה רואה את מסלול חייה טרם בואה לעולם, ומסכימה להכול. אבל נשמה, אני שואלת את עצמי חצי בצחוק חצי ברצינות, מה עבר עלייך? באמת הסכמת?? למה??
די, נו, אני נוזפת בי. הנשמה שלך ראתה עוד כמה דברים בחיים שלך חוץ מהדפיקויות. מה עם יונתן, עם הכול ואחרי הכול? מה עם הילדים? מה עם החיפוש, המסע שיצאת אליו אי אז בימי נעורייך, מה עם היעדים היקרים שהגעת אליהם ועוד תגיעי?
מה עם אמא שלך שאוהבת אותך כל כך, אומר קול שדומה, שלא במפתיע, לקול שלה בדיוק. מה איתה. והאם את לא בוגדת בה כשאת שוקלת להחליף אותה, אפילו בדמיון, באימא אחרת.
לא נכון, אני מתגוננת, אני לא רוצה להחליף אותה, אני רק רוצה שהיא תהיה קצת… שונה…
זה בדיוק אותו דבר, תוקף אותי הקול.
אני צוחקת. נאנחת. די כבר לשמוע קולות, אליענה, זה לא מוביל אותך לשום מקום חוץ מאשר למחלקה סגורה.
אני שוקלת להתרומם מהכורסה. לעשות משהו, לא משנה מה, נגיד לטאטא את הרצפה או להעמיד עוד מכונה. ברוך השם, לא חסר מה לעשות בבית שלי.
אבל מה לעשות שקשה לקום כשאת לכודה בתוך המחשבות שלך, סבוכות כמו קורי עכביש.
המספר של אבא שלי (עדיין קשה לי עם השם הזה ואני משתמשת בו בעל כורחי, בהעדר מינוח אחר) עדיין מונח לי ליד המיטה. אני לא ממש יודעת מה לעשות איתו. יונתן יעץ לי לחכות עם זה קצת, לא לקפוץ לתוך המים מהר מדי, לקבל החלטה שאהיה שלמה איתה.
זו עצה חכמה, ליונתן תמיד היה ראש על הכתפיים, אבל כרגע אני בלבטים שמוציאים אותי מן העולם: שולפים אותי מן המציאות הממשית אל תוך בועה קטנה ומסוגרת שאני מצויה במרכזה. מתוך הבועה הזאת, אפילו הפרצופים של הילדים שלי מאבדים מאיכותם החדה, הקולנית, והופכים לטשטוש צבעוני ומעורפל, מן מטלה כזאת שחייבים למלא אותה ולהתייחס אליה, למרות שהראש נמצא במקום אחר לגמרי.
הלוואי שהייתה לי אחות. כלומר, אחות במובן האמיתי של המילה. אחות שאפשר להתייעץ איתה, לצחוק איתה עד דמעות על כל הסיפור הזה (“אז את שומעת? את לא תאמיני מי נחת אצלי אתמול בצהריים… לא, לא דודה כרמלה. מה פתאום. יש לך ניחוש אחד…”), ואולי לקבל תמיכה (“אליענוש, מה שתעשי יהיה בסדר. באמת. אנחנו לגמרי ביחד בסיפור הזה”).
אבל אולי הגיע הזמן להפסיק לדמיין.
אין לי אחות כזאת. מי יודע, אולי פעם תהיה לי, אבל לדמיין את יעל משתנה אל תוך הדמות שיצרתי בשבילה נשמע לי מופקע בערך כמו האפשרות שאימא שלי תלד לי פתאום אחות חדשה.
ואולי, רק אולי, הגיע הזמן להיות האחות של עצמי.
לומר לעצמי את המשפטים היפים האלו, שאני כל כך כמהה לשמוע.
לתמוך בעצמי, באהבה, באמת.
]]>הייתי צדיקה, הכנתי להם מרק כתום ואפילו זכרתי לקנות שקדי מרק (לאורי ולאבא שלו) וקרוטונים (לנועה ולאמא שלה). אחר כך בישלתי פסטה לבנה, פשוטה-פשוטה, סתם, שיהיה ליתר ביטחון ולאוהבי הפחמימות הריקות.
מה בסוף?
המרק הכתום, על דלעותיו, קישואיו, קרוטוניו העסיסיים ועשבי התיבול מלאי הבריאות והטעם, בקושי זכה למבט מזלזל בטרם הודח הצידה בידי הפסטה הלבנה והספוגית, שכמובן הוטבעה בשלולית קטשופ עתירת סוכרים ונתרן.
היחידה שנעתרה לתחנוניי האילמים ואכלה קערת מרק תוך כדי מצמוצים נלהבים הייתה שירוש המתוקה שלי, אך בהתחשב במסלול הארוך והמפותל שערך המרק על רכיביו לאורך הסוודר, המכנס, הנעל, הכיסא והרצפה, אני מוצאת את עצמי תוהה כמה אחוזים הגיעו לבטן שלה והאם זה באמת היה שווה את כל הבלגן.
מצד שני. “אימא, זה טעים נורא! תודה!!”, נועה מרימה אליי מבט זורח ופרצוף מוכתם בקטשופ מקערת הפסטה שלה, ואני צוחקת ומבליעה אנחה. לפעמים כל כך קל לקנות אותם. לפעמים כל כך קשה.
שירוש שופכת את המרק שלה על נועה והרגע הקסום תם. נועהל’ה צורחת, אורי מצביע עליה ומתגלגל מצחוק, הנסיכה שירי בוכה בעלבון ואני מנסה להשתלט על כל המהומה ובד בבד להיזכר איפה יש מגבונים.
ברגע הזה בדיוק מישהו דופק בדלת. ואז הוא דופק עוד פעם, חזק יותר, כי כנראה הוא חושב שלא שמענו, ואז הוא מצלצל בפעמון.
אוך. טוב, נפתח לך, אני ממלמלת לעצמי, לפני שתוציא איזה פטיש או גרזן או משהו.
אני פותחת את הדלת לכדי חריץ. קצת קשה לפתוח אותה לכדי פתח רחב יותר כשזאטוטה מנומרת במרק נדחפת לפנייך בהתלהבות, סימני הדמעות עדיין על לחייה, וצועקת, “מישם? מישם??”
האורח, או לכל הפחות החלק הזעום שאני רואה ממנו, נראה נבוך למדי ולא מוכן בעליל לענות על השאלה. הוא עומד ושותק, ואני בינתיים מעבדת פרטים: זקן דליל מדובלל שלא מסתיר צלקת קטנה וורודה על הלחי, פנים רזות וקמוטות שבמרכזן שקועות שתי עיניים שחורות. אצבעות צהובות מניקוטין ממוללות חוטי ציצית אפרפרים.
“כן?”, אני שואלת, מנסה להסוות את חוסר הסבלנות שלי, משימה השקולה לניסיון לכלוא את האוויר בתוך צמיג מפונצ’ר.
הוא עדיין שותק. השפתיים שלו זזות כאילו הוא רוצה לדבר ולא מצליח. ופתאום, משהו בי נרתע, נרעד, נאטם; כאילו הלב שלי קולט משהו שהמוח עדיין לא עיבד.
“אימא, מי זה האיש הזה?”, אורי מפציע מאחוריי, נוגס בפלח קלמנטינה כתמתם.
“ששש, אני לא יודעת, הוא תיכף יגיד לנו”, אני עונה לו, מהדקת אותו אליי.
האורח מתבונן בילדים שלי. נדמה לי שהוא נושם קצת מהר יותר. מתבונן בי כאילו הוא מתחנן שאדע כבר, שאבין.
אבל אני לא רוצה לדעת.
“כן?”, אני שואלת שוב ונימת הקול שלי תוקפנית במקצת, “אפשר לעזור?”
“לא יודע”, הוא אומר בחיוך מוזר. “אולי”.
הוא מוציא משהו לבן מהכיס. מושיט לי.
פתק. קטן, ישן, מקומט ומשוטח כולו. מעוטר לבבות דהויים, מחוקים כמו טעות במבחן.
“לאבה היקר אתה החי חמוד בעולם
ואני אואבת אותך
תודה אל זה שקניתה לי כדור ושקניתה לי ממתק”.
אני מכווצת את השפתיים. מושיטה לו בחזרה את הפתק. מה אני אמורה לעשות עם זה בכלל, תיקח את זה ממני, תיקח את עצמך ואת הסיטואציה הזאת מפה.
מישירה מבט.
“אז אתה אבא שלי?”
]]>“שוקו חם?”, יונתן בפתח החדר. חזר כבר מהתפילה. לפעמים אני כל כך מעריכה את המשמעת העצמית שלו.
אני מהנהנת בלי מילים. מתעלמת לרגע מן השאלה, העקרונית למדי, מה יקרה אם אדחה את הקימה בעוד כמה דקות.
אבל מסתבר למפרע שהדאגה שלי מיותרת לגמרי, כי יונתן הצדיק כבר העיר אותם קודם, הלביש את שירי וכעת הוא שולח אותה אל הגן עם אורי ועם כמה ביסקוויטים שגורמים לצהלות האושר שלה להישמע בכל הבית.
גילויי המסירות הקטנים-גדולים האלו גורמים לי לדמוע. אלו דמעות מורכבות: יש בהן אושר על המשפחה המתוקה והתומכת שזכיתי לה, אבל יש בהן גם עצב. כי אם עוזרים לך ותומכים בך כל כך, אולי זה אומר שאת מעוררת רחמים בדיוק כפי שאת מרגישה; מסכנה עד כדי כך שאפילו אורי, שבימים כתיקונם מגלה רמת רגישות של חצץ מדרכות מצוי, מתהלך בבית על קצות אצבעותיו ועושה מאמצים ראויים לציון שלא לעצבן את נועה מעבר למה שהוא חייב כדי לחוש את עצמו חי.
“שטויות”, יונתן נדהם מעצם העובדה שמצאתי לי סיבה חדשה להתאמלל בגינה. “זה שקשה לך כמה ימים זה עדיין לא אומר שאת מסכנה, ומותר לי לחנך את הילדים האלה להתחשב בך קצת, זאת לא עבירה!”
אני עוצמת עיניים ועוד כמה דמעות זולגות. מרגישה כמו סמרטוט רווי וספוג, שכל תזוזה גורמת לו לנטוף.
“את חייבת לצאת לאנשהו, את לא יכולה כל היום רק לחשוב על יעל ועל אימא שלך”, יונתן נואש ונחרץ בו זמנית. הוא צודק. יש עוד דברים בחיים שלי חוץ מהסיפור הזה, למרות שכרגע אני לא ממש מצליחה לזכור מה הם.
“אני דווקא יוצאת. לעבודה, לגנים של הילדים…”, אני מנסה להתבדח, אבל פניו הדאוגות של יונתן מודיעות לי שהבדיחה כנראה לא הייתה מוצלחת מדי.
הוא מבקש ממני לצאת. לבלות בוקר עם חברה. אבל כשאני עוצמת (שוב) עיניים, זה לא בהכרח מרגיש לי נכון. מה, לשוטט עכשיו בין חנויות נעליים לחנויות תכשיטים, לחפש את העגיל המושלם ואת השמלה שאולי-אולי תשמח אותי?!
מה את באמת רוצה, אני מנסה לשאול את עצמי בשקט אחרי שיונתן יוצא ללמוד (כן, נפתח כאן כולל חדש לבעלי תשובה ויונתן לומד בו חצי יום וממש מוצא את עצמו. עדיין מחפשים פתרון לחצי היום השני). מה באמת ישמח אותך, אליענה?
אז אחר הצהריים אני ניגשת לארון היצירות במרפסת. שם, במדפים העליונים, מעל הטושים של הילדים, צבעי הפנדה והמים, הפלסטלינה והמדבקות – מונחים החומרים הישנים שלי.
חמר. אקריליק. צבעי שמן. קנבס. זהב וכסף ושברי זכוכית ודבק פלסטי ומכחולים מכל מיני סוגים ופיסות עץ ישנות ועלים מיובשים.
אני מתחילה לצייר על הקנבס. לא ממש יודעת מה יצא. עוצמת עיניים מטאפוריות, סומכת על הידיים שלי שהן יודעות מה הן רוצות, יודעות לטייל את הדרך הביתה.
הילדים מתקבצים סביבי, מרותקים. “אימא! זה מעלף!!”, נועה משתפכת לי, ילדה שכולה לב ותלתלים, ואורי רק מתבונן, פניו מלאות תשוקה שאני מכירה טוב כל כך.
אז אני מוציאה גם להם בריסטולים וגואש. לא מוצאת סינרים עכשיו אז מוותרת מראש, למרות שמן הסתם אתחרט על כך אחר כך, כשהילדים שלי יהיו מצופים בשכבה צבעונית דקה; רק שולפת גופיה ישנה וכורכת בה איכשהו את שירי הצוהלת.
הבריסטולים שלהם נמלאים כתמי צבע, הסלון נמלא מוזיקה קצבית, וגם הציור שלי לובש צורה. אני מרגישה חיות ישנה, מוכרת, מחלחלת בי סוף סוף.
יונתן פותח את הדלת. “היי, מה קורה פה??”, הוא משוטט בין כתמי הצבע על הרצפה שאשתו מתעלמת מהם בחן ומתנגש חזיתית בשירוש, שכתמים ירוקים, אדומים וצהובים מעטרים את כולה אבל החיוך הזורח שלה מפצה על הכול.
כנראה שגם החיוך שלי, כי יונתן רואה אותי ועיניו אורות. “מה ציירת לנו כאן?”, הוא נעמד לידי, מכווץ גבות. גם אני מתרחקת, מנסה לבחון את הציור שלי מפרספקטיבה קצת אחרת.
יש כאן דמות. אבסטרקטית, מטושטשת, אבל משהו בה מוכר. ידיים מכסות על העיניים, על שפתיה רמז חיוך.
מרגישה משהו עובר בי, כמו זרם חשמלי. זה זה. שחררי, אליענה. תעצמי קצת עיניים. תני לעצמך להרפות, ממילא אין לך שליטה על מה שקורה. לא כל העולם תלוי בך. איזה נס שהוא לא.
“אני יודעת איך לקרוא לציור הזה”, אני מרימה עיניים אל יונתן.
“איך?”
“לבטוח“.
]]>אמא שלי מתבוננת בי ומתיישבת בקצה-קצה הכורסה. באיזשהו מקום, קצת מפריע לי שהיא פה. מה היא קשורה לכל הסיפור הזה. ואם היא קשורה, באיזה צד היא. ורגע, למה היא לוקחת צד בכלל.
ולמה, למה ליעל אין את האומץ לעמוד מולי לבד, בלי גיבוי של אימאל’ה לידה. ואולי בעצם זה טוב שהיא פוחדת כל כך??…
מיליון מחשבות מתערבלות בי עוד לפני שיעל פותחת את הפה, כך שאין פלא שאני מפספסת את המשפט הראשון שלה ומבקשת ממנה לחזור שנית.
“אמרתי”, אומרת יעל ומעיפה מבט חטוף באימא, “שבאנו כדי לדבר. ולהבין אחת את השנייה. כי זה…. חשוב”. וואו, איך שהיא מרגישה ליברלית-פלורליסטית-רחבת אופקים עכשיו. באתי לדבר, אני מאמינה בהידברות, קול קטן ועליז מצייץ לי בתוך המוח. מבחוץ, אני עדיין מאופקת. זוקפת גבות. “חשבתי שבאת כדי לבקש סליחה”.
“כן, גם”, מהנהנת יעל בהסכמה מלאה, “לא הייתי צריכה לפרסם את הטור שלי בלי לספר לך על זה קודם. פשוט לא חשבתי ש…. נו, את יודעת, לא חשבתי שאת קוראת עיתונים מהסוג הזה בכלל. לא חשבתי שתדעי, כאילו, זה לא היה אמור לשנות לך בכלל”, הלסת שלי נופלת.
“רגע אחד, אני לא בטוחה שאני מבינה”, אני אומרת בקול סתמי במתכוון, “זאת אומרת שמותר לך לפרסם…. אממ…. כל מיני דברים על בנאדם, בתנאי שהוא לא יודע מזה??”, אוף, אני נעשית עילגת כשאני עצבנית. “כלומר, מחר את הולכת לכתוב, נגיד, על אימא, ולפרט על החיים הפרטיים שלה ועל מה את חושבת עליה ועל מערכת היחסים ביניכן, דברים סופר אישיים, ומבחינתך זה בסדר גמור כל עוד היא לא יודעת שכל המדינה קוראת עליה???” יעל זעה באי נוחות. משהו זז, אולי אפילו נסדק, במסכת הנינוחות התמימה והבוטחת שהיא עוטה.
“אל תגזימי”, היא מתחילה לענות לי, “לא כל המדינה קוראת את הטור הקטן שלי, ובכלל, זה לא דברים כאלה אישיים… לקחת את זה קצת רחוק מדי, את לא חושבת?”, היא מוציאה קרם ידיים, מסמנת עיגול קטן על גב כף היד. משפשפת.
אני קמה. “אם זאת הדרך שלך לבקש סליחה, עדיף כבר שתישארי למטה ברכב”.
אימא שלי קמה גם היא. מניחה יד אחת על כתפי. “אליענה, אליענושקה, תירגעי מותק…”
אני מתפוצצת. מתנערת מהיד שלה, ענודת טבעת היהלום התכולה הבודדה ששווה, מן הסתם, יותר מכל התכשיטים שלי ביחד. “אימא”, אני אומרת לה, “במקום להרגיע אותי, אולי תסבירי לבת השנייה שלך שלא ככה מבקשים סליחה. שלא באים לבית שלי ומסבירים לי כמה אני עושה עניין מכלום, כאשר כולנו יודעות, יעל, שהסיפור זה לא כמה קוראים יש לטור הדפוק שלך ולא עד כמה זה אישי או לא אישי, אלא העובדה הפשוטה שלא טרחת לקחת בחשבון אותי, אותי, איך שאני ארגיש ומה שאני אחשוב, אלא קמת וכתבת עליי טור כדי לקושש עוד כמה נקודות לקריירה המקרטעת שלך”, אני אכזרית, אני יודעת. הטור שלה לא באמת דפוק, לצערי; והקריירה שלה לא באמת מקרטעת. אני טומנת את הפנים בידיים. זאת דרך די עצובה לגלות עד כמה אני בעצם מקנאה בה, עד כמה אני מתבוננת בה מהצד ורואה אותה מגשימה חלומות שאני אפילו לא מעזה לחלום.
כשאני עולה מתחת לפני המים כדי לנשום, אני מגלה את יעל עדיין יושבת באותה תנוחה. חיוורת. רועדת. “נו?”, אני מטיחה בה. הכעס שלי עוד לא שכך. “אני רואה שאין לך מה להגיד”.
היא פותחת את הפה. סוגרת אותו. “אף אחד לא ידבר אליי ככה, אליענה, אפילו לא את”, היא מתרוממת, מנערת אבק בלתי נראה מהז’קט המסוגנן שלה. אני בהלם. הייתי צריכה להיזהר יותר, הייתי צריכה לדעת שהיא תיקח כל התבטאות שלי ותנצל אותה נגדי, תהפוך אותה לנשק. בום.
די. אני מנערת את הראש. די. אני לא הולכת להפוך את עצמי לאשמה בסיפור הזה, מספיק אימא שלי קונה את השקר הזה ומתבוננת בי בעיניים מצומצמות.
“רק תראי”, אני קוראת אל הגב של יעל, “רק תראי איך את לוקחת קשה שתיים שלוש מילים לא נעימות שאמרתי לך, ותחשבי איך אני אמורה להרגיש אחרי שאת כותבת עליי טור שלם. שימי לב איך את מכבדת את הרגשות של עצמך, אבל לא מכבדת בגרוש את הרגשות שלי”.
יעל מסתובבת. אודם מתחיל לטפס מכיוון הצוואר שלה. “אם את רוצה שנדבר, כדאי שתירגעי קודם. ואחרי שתירגעי, תתקשרי אליי. בכיף. אני לא כועסת עלייך”, היא אומרת בהתנשאות מעודנת שנוטפת ממנה כמו גלדים של קרח, “אני לא לוקחת את זה אישית, אני רואה שאת נסערת. אימא, את באה? אני צריכה לצאת כבר, יש לי פגישה באחת”.
“אני… לא יודעת”, מגמגמת אימא שלי, מעבירה מבטים ממני אליה ובחזרה, “אליענה, אני… רוצה להישאר אצלך, באמת, אבל בניתי על יעל שתחזיר אותי הביתה…”
אני משפשפת עיניים. עייפה כל כך מהכול. “איך שאת רוצה, אימא. את יכולה לצאת עכשיו, זה בסדר”. ואני מתכוונת לזה. אני רק רוצה שקט, שקט שאימא שלי – אם תבחר להישאר כאן – לא תעניק לי. היא תרצה לפייס, היא תרצה להסביר, היא תרצה לנסח תסריט לשיחה שלמה בשם יעל ובשמי, שיחה שבסופה כל הצדדים יוצאים מרוצים והחיסרון היחידי שלה הוא שהיא לא מציאותית.
אין לי כוח לזה. אני רק רוצה שקט. שקט ולבכות.
אז למה, כשהן יוצאות, הכול מרגיש לי רע כל כך, ואפילו השקט לא עוזר לי לברוח מכל הרע הזה, שחוזר אליי מן הקירות השקטים וגורם לי להרגיש כאילו אני כלואה בתוך מערה.
למה.
]]>באחד מן הרגעים הללו, הפלאפון מצלצל. אין לי כוח לענות אבל אולי זאת יעל, וגם אם אני לא רוצה לענות לה, אני רוצה לפחות לדעת שהיא התקשרה.
אבל לא. אמא.
אני נאנחת ומרימה.
“אליענוש, מה שלומך?”
מעולם לא היה טוב יותר, אני מזמזמת לעצמי ותולשת בהיסח הדעת חוט מהסריג שאני לובשת, בורדו נעים ורך שנותן לי תחושה של בית.
“אליענה…. אני כאן למטה. אני יכולה לעלות אלייך?”
בטח יכולה. מה אכפת לי. תראי איך הבית שלי נראה, תרחמי עליי קצת, תעבירי ביקורת סמויה אך נוכחת על יונתן והילדים. כאילו זה מה שחשוב בחיים, הבלגן. לא הערכים והמוסריות של הבת השנייה שלך, הזוהרת והמוצלחת, זו שהחיסרון היחיד שלה הוא שהיא לא בנאדם.
לחשושים מעבר לקו.
“אמא…”, אני נדרכת, “עם מי את מדברת שם?”
קול חדש מגיח פתאום מתוך החלל. “זאת אני”, יעל אומרת בביטחון העצמי שמאפיין אותה כל כך, “מה שלומך, אליענה?”
קצת נמאס לי מהשאלה הזאת, בפרט כשהיא באה מן הפה של אחת שאמורה בהחלט לגמגם אותה במבוכה אדירה ולא לשאול אותה בקלילות של קריינית רדיו. “מדהים”, אני עונה לה בציניות לפני שאני נזכרת שהחלטתי לא לדבר איתה בכלל.
“אליענה, אני יכולה גם לעלות עם אימא?”
האמת שלא. כלומר, לא כשהבית נראה כך. אני מעדיפה אותו בגרסה המשודרגת, זו של ערב שבת. אם היו מוכרים מבשם אוויר עם ריח של חלות חמות, הייתי קונה משטח או שניים לזמני חירום.
“לא יודעת”, המילים בורחות לי מהפה כמו ציפורים נודדות בודדות, “לא ממש בא לי שתכתבי איזה טור על איך הבית שלי נראה מבפנים”.
שתיקה כבדה מתפזרת באוויר כמו ערפל. “אני לא אכתוב על זה טור”, אומרת יעל לבסוף והקול שלה טיפ טיפה פחות בטוח. “בבקשה, אליענה. תני לי צ’אנס”.
אני עוצמת עיניים רטובות. אולי הרעד בקול שלה הוא זה שמשכנע אותי שהיא באה ממקום אמיתי. המקום שבו היא מרגישה אחותי, למרות ועל אף; המקום שבו היא רואה בי אדם. המקום שבו, אחרי הכול, אנחנו מחוברות.
ואולי גם הקול הרועד הזה הוא חלק מן התפקיד שהיא משחקת. תפקיד שבמסגרתו היא באה וישבה אצלי בסלון, וכמעט בו זמנית – פרסמה אודותיי טור מזלזל ומקטין.
“טוב”, אני אומרת צרודות ומכחכחת מייד. מעדיפה את הסדקים שלי מוסתרים. אני אבחר מתי לחשוף אותם, ובעיקר בפני מי. שואלת בקול יציב, “אתן עולות עכשיו?”
“כן”, עונה אימא שלי. אני ממהרת אל חדר השינה. הבית שלי ייאלץ להכיל את האורחות הנכבדות בדיוק כפי שהוא, אבל אוורור קליל של הלבוש יוכל בכל אופן לגרום לי להיראות קצת פחות כמו שק שינה מהלך.
לא, לא בשבילן. כלומר, לא רק.
גם בשבילי. להרגיש טוב יותר. להרגיש נוכחת, ויפה, ומטופחת, וחיה.
בוחרת מטפחת שאני אוהבת במיוחד. רקמתי אותה קצת לפני שהתחתנתי, עלים אדמדמים על בד ירוק כהה.
מתבוננת, שוב, במראה.
יש פריחה בחיים שלי.
יש יופי. ועוצמה, ויצירתיות, וחיבור.
אני נושמת את כל אלו אל תוכי פנימה.
וכך אני יוצאת.
]]>