זהו אחד הרגעים האלה, בהם אני מרגישה שאין לי מקום בעולם. אני לא רוצה להיות כאן. אני גם לא רוצה להיות באף מקום אחר. אז

“אמא שלי אף פעם לא סלחה לי על זה שעזבתי אתכן,” אומר אבא שלי, וזיכרון חי, חי מדי, מציף אותי. דפיקות בדלת, דפיקות שהולכות ומתחזקות,

אני ממהרת להביא כיבוד מהמטבח, גם כי זה הדבר הנורמטיבי לעשות וגם כי צורך דוחק בעשייה כלשהי מכה בי ברגע זה ממש. אולי בגלל שיעל,

“אני לא מאמינה שעשית את זה,” צונחת נסיה על הספה. “את בטוחה שאת שפויה?” גם בי מנקרים אי אילו ספקות בעניין, אבל אני בולעת את

אני רוצה להגיע לשם. אולי עוד אפשר. מתקשרת ליעל. היא לא עונה, כמובן. אני מרגישה כל כך לא נעים, כל כך גרוע, ואין לי אפילו

שוב הקפה חורך לי את הגרון. הקפה טעים, זה ברור, אבל אני לא מצליחה להתקדם לשום מקום. יושבת מול המחשב, מנסה, שוב, לכתוב את הטור

אימא שלי, גיבורה שכמותה, עשתה בכל מיני דברים בחיים. ככה זה, כשאת אם חד-הורית ושתי בנותייך הקטנות תולות בך עיניים גדולות ודאוגות, את לא יכולה

אני בהלם. פשוט בהלם. נסיה, אחותי היקרה, חסרת הטקט באופן בלתי מאובחן ולחלוטין חסר תקנה, רצה אליי בזרועות פרושות כאילו היא נמצאת עכשיו בשדה חמניות

  מדבר צהוב אינסופי, חרוש דיונות מוצללות. שמים מכי סנוורים מתוחים מעל. שני זרים, מושחרים בשמש העזה, מתקרבים זה אל זה. מסתובבים במרחק לא מדי