יום כיפור הוא יום מורכב.
בתור ילדה אהבתי אותו מאוד. שקית ענקית של ממתקים ויום שלם של משחקים…
כשגדלתי זה כבר לא היה ברור כל כך. גם צום בלילה, גם ממתקים מהצהריים – אחרי ששוברים את הצום, גם קצת תפילות בבית הכנסת וגם חברות בין לבין…
ומפה לבנה,
ואין ארוחה,
וכולם רציניים.
ואז יוצא הצום והאקשן מתחיל.
קרשים, אזיקונים, סכך, בונים סוכה! סוף סוף כיף ואווירה שמחה…
כשגדלתי יותר זה כבר התחיל להעיק.
צום, תפילות ארוכות-ארוכות. הכול כבד כזה, רציני. ריח של ביסלי בחלל בית הכנסת שמזכיר לי שאני בסה"כ ילדה שגם אוהבת ביסלי, ומין פחד מודחק בלב… הרי עכשיו נקבע אם אני אמות השנה, לא?
עברו שנים, גדלתי קצת, ועוד קצת.
התחלתי להתחבר יותר לתפילות היפות, או לפחות לחלקן. התחלתי גם לנסות להאמין לכולם שאמרו ש"זה יום שמח כי בו ה' מוחל על העוונות שלנו".
אז אמנם לא ציפיתי לו ביותר, אבל החשש המודחק מפניו כבר קצת דעך…
ואז עברו עוד כמה שנים, וגדלתי ממש, והנשים בבית הכנסת כבר הנהנו בראש בעיניים עצומות ואיחלו לי מכל הלב "עוד השנה" (חתונה, אלא מה?) ותפילות בבית הכנסת הפכו לגמרי להיות חלק ממני. ברוך ה' שיכולתי לשבת ולהתפלל בנחת, ולאט לאט התחלתי להבין שאני בכלל לא מבינה מה זה יום כיפור…
המשל של הרועה שמצייר פס אדום על הגב נמחק לי מהזיכרון, והפסיקה להטריד אותי המחשבה שאולי יש לי סימון על הגב, אבאל'ה.
המלמולים הארוכים תוך כדי הרעב והצמא הפכו להיות מילים מסודרות שמספרות על כל העם שעומדים וצופים בלשון הזהורית שמלבינה, ומלווים את הכהן לביתו בשירה ובשמחה.
הפיוטים הפכו להיות חלק ממהות היום.
מההרגשה.
"כי הנה כחומר… ברצותו מאריך וברצותו מקצר" – למה חשבת שהשדכנית היא זו שמושכת את הזמן? זה היוצר, לא היא. והוא אבא שלך הרי.
"קולי שמע וראה דמע עיני", מי אם לא אתה רואה את הדמעות שלי, שלפעמים אפילו לא זולגות החוצה? ממי אם לא ממך אני מבקשת לראות אותן, לאסוף אותן?
פתאום יום כיפור הפך ליום של אהבה.
תחשבו על אמא סטנדרטית מהסיפורים בסוף יום.
מותשת, עייפה, קוראת לבן שלה לבוא להתקלח. והוא מלוכלך, קפץ היום בבוץ אפילו שהיא לא מרשה, הכין קובבות וכמעט אכל אותם לתיאבון, והלוק הכללי נראה בהתאם פלוס כמה עיטורי קטשופ לתוספת שיק.
היא מרימה אותו בזרועותיה ורוחצת אותו היטב. חופפת לו את השיער ומקרצפת חזק חזק את כל הבוץ. אולי זה קצת כואב לו או שנכנס לו סבון לעיניים, ואולי אפילו הוא מפחד מהמים.
ואז היא מוציאה אותו.
נקי, ריחני, עטוף במגבת,
מחייך.
והיא עוטפת אותו בזרועותיה ומצמידה אותו אל ליבה, קרוב קרוב. הוא מניח עליה את הראש, שותק. והיא טומנת את ראשה בשיער הנקי, מריחה אותו ונושמת עמוק את הטוהר.
והם ככה.
קרובים. שותקים. אוהבים.
זאת האהבה של יום כיפור.
אנחנו מגיעים לבורא עולם אחרי חודש או שבוע או יום, או אפילו כמה דקות שבהם ראינו שיש עלינו לכלוכים ולא הכול נקי, ואנחנו רוצים להתנקות.
והוא שוטף הכול, הכול. משאיר אותנו צחורים ונקיים.
ואז –
עוטף אותנו בזרועותיו, ואנחנו משעינים עליו את הראש, מרפים.
והוא מחבק אותנו, מחזיק בנו קרוב קרוב אליו.
"לטהר חוסיו, בדין."
