"צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך…" (דברים, ל"ב, י"ח)

שבת חורפית. בחוץ צינה שחודרת לעצמות, ואף על פי שאני מבכרת בדרך כלל את ההצטנפות הביתית החמימה בחיק המשפחה, הפעם מתחשק לי כל כך לצאת ולשאוף אל קרבי את האוויר הצח, הנקי והשבתי הזה.

עוטה על עצמי את המעיל ובצעדה זוגית יוצאת עם בעלי אל הקור הירושלמי המוכר.

קצת לפני שאנחנו מגיעים הביתה בחזרה, מקדמים את פנינו בברכת 'שבת שלום' לבבית אלי וטל ושלושת ילדיהם.

אלי וטל הם שכנים מבניין הרכבת שלנו. הזוג הנחמד מהכניסה השלישית, הקומה הראשונה.

בעלי פורש לצד ומשוחח בנעימות עם אלי, ואילו אני מפטפטת עם טל במרץ אחרי תקופה ארוכה שבה לא התראינו. בדרך כלל אנו נפגשות כל שבת קיצית בגינה, אבל עכשיו החורף גורם כמעט לכולנו להעדיף את הפוך וספר קריאה על פני יציאה החוצה.

שימי בן השלוש, הקטן של טל, נצמד לאמו ומושך בחצאיתה, מחפש תשומת לב.

אני מקדמת את פניו בשלום ופתאום קולטת את נעלי הבית החדשות שלו – קטנטנות, סגורות ומתוקות עם דוגמה משובבת של מיקי מאוס. "אווווו", אני אומרת לו, "אילו נעלי בית יפות!!!  מאיפה יש לך אותן?",  ואני מצפה שהוא יספר לי שאמא קנתה לו, או אבא, או סבתא… אבל שום דבר לא מכין אותי לתשובה הילדותית והתמימה כל כך שלו. שימי, תמה על השאלה, מסתכל עלי בעיניים גדולות ועגולות ועונה בפשטות, כאילו זה ברור מאליו –

"מהמגירה!".

"מהמגירה???", אני מביטה על טל ושתינו צוחקות צחוק מתגלגל. "איזה יופי", אני אומרת לה, "אני מבינה שקנית ארון עם הנעלה מובנית במגירות…".

ואז אני מתרצנת. "זה בדיוק אנחנו…", אני חושבת בקול.

קמות בבוקר, פוקחות עיניים, מזיזות ידיים ורגליים, נושמות. נושמות!

וזה נראה לנו טבעי וברור כל כך.

'מהמגירה'.

כמה פעמים ביום אנחנו עוצרות כדי לזכור שכל אלו לא באו לנו באופן טבעי ומובנה, שיש מי שעומד בהשגחה פרטית על כל צעד ושעל ונותן לנו את הכוח ואת החיל – כדי לחיות?

כמה פעמים אנחנו כל כך כמו שימי הקטן בעצמנו, חושבות שהכול ב'שלוף', שוכחות כי לא כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה?

הילדים שלי, הבית שלי, העבודה שלי.

מי נתן לי את כל אלו?

ואני רושמת לעצמי לא לשכוח יותר.

לא לשכוח את הקשר עם בורא העולם, כמו חבל טבור המזין את התינוק במעי אמו.

ה' יתברך הוא הוא המחיה אותי על כל צעד ושעל, הוא אשר שולח את כל הטוב הזה אל המגירה הפרטית שלי.

טל ואני נפרדות בברכה לבבית, אבל אני נושאת עמי כזיכרון חי וקיים את המוסר הפשוט הזה שלמדתי דרך אנקדוטה משעשעת עם ילד בן שלוש:

"וזכרת את השם אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".