כבר היו לי חופשות לידה מוצלחות יותר.

כלומר, חופשות לידה בלי איחודים מוזרים עם בני משפחה שלא סגורים על עצמם אם הם רוצים להתאחד בכלל ולמה.

חופשות לידה בלי התלבטות לגבי ההמשך המקצועי שלי, בלי עמידה בדד ליינים משוגעים יחד עם בכי של תינוק מנסר ברקע, בלי חברות מן העבר שיוצרות איתי קשר ובלי טורים שבהתחלה נכתבים וזוכים להצלחה ובסוף…. בסוף הם לא. לא נכתבים, לא זוכים להצלחה. פשוט לא.

זאת החלטה ערכית, אני מזכירה לעצמי. ממצמצת. בוהה מבעד לחלון, שמש ושמיים. תינוק רך ומתוק שהרגע נרדם עליי והוא הכי שליו בעולם. זאת החלטה ערכית. אבל הדמעה זולגת בכל אופן.

כיף לדבר עם עצמי, ובכל אופן אני לא מצטערת כשצלצול הפלאפון שלי קוטע את המונולוג.

קול מוכר מדי, שמח ונמרץ בקטע מעצבן, הורס לי לגמרי את העוגמה. (כן, גם עוגמה אפשר להרוס. תשאלו כל פולנייה.)

"אליענוש!!! ייאווו, מזל טוב!!! מה שלומך אהובה שלי??"

רק אישה אחת שאני מכירה יכולה לקרוא לי אליענוש ואהובה שלי כשהיא אפילו לא מזוהה אצלי בפלאפון. אני מתיישרת בכורסה ומסדרת את המטפחת לפני שאני נזכרת שהיא ממילא לא יכולה לראות אותי ובואו להשאיר את זה ככה.

"אממ… אסנת?!" הבוסית היקרה שלי. "איזה כיף לשמוע ממך!! מה שלומך? איך במשרד??" איכס. יש יחסים שדורשים צביעות. לפעמים קצת, לפעמים קצת יותר.

אסנת מלהגת כמה שניות לפני שהיא מגיעה לפואנטה. יום הגיבוש השנתי מתקרב, יאאייי! רוצה לבוא, אליענוש? כולנו מחכות לך ממששש. יהיה על האש, ובריכה, וסדנה מעלפתתתת, ואני לא מגלה את כל ההפתעות, כן?? אבל מה זה שווהההה לך לבוא.

"טוב, אני באה," אני אומרת ומפתיעה גם את עצמי וגם את אסנת. פשוט נמאס לי להיות עם עצמי ועם הדיכאון-הקל-אחרי-לידה שלי.

היא מכחכחת בגרונה, נשמע שהיא התכוננה לנאום ארוך בהרבה. "אממ… יופי. אז אני נותנת לך את הפרטים, את רושמת?"

***

יש לי הרבה סיבות להתחרט על כך שהגעתי ליום גיבוש הזה: רעש מציף, בלגן, ערימת נשים שאני בקושי מכירה אבל הן זועקות ומנופפות לכיווני כאילו אני החברה הטובה ביותר שלהן. תחושת הזרות שמלווה אותי בעבודה רודפת אחרי גם לכאן.

התינוק שלי כבר מתחיל לזוז באי נוחות.

אבל יש סיבה אחת ממש טובה לשמוח, ולסיבה הזאת יש שם.

"טליושקה!!" הקולגה היחידה שלי שאני ממש אוהבת. "טליה מה שלומך?" הצעירונת עם פני התינוקת והתלתלים הארוכים ניגשת לחבק אותי ולהתפעל מהבייבי. חיבור זה חיבור, גם אם לא יצא לנו לדבר מאז שיוסף חיים שלי נולד.

אז אנחנו מתיישבות בצד להדביק פערים, גם אם מנחת הסדנה המעלפתתתת יורה אלינו מבטים מלאי חימה מזווית העין. מה לעשות, אחותי, לא בא לי להשחיל עכשיו חרוזים, וחוץ מזה התכשיטים שאני מכינה יפים יותר משלך; אבל אולי יהיה בכל אופן אנושי יותר מצדנו אם נסתתר באיזו פינה ונפטפט שם במקום לשבת מולך ולדקור לך את העיניים.

"בואי," אני מושכת את טליה הצידה ומרגישה צדיקה להפליא, "ספרי מה חדש איתך. פגשת מישהו מעניין לאחרונה?"

העיניים השחורות של טליה גדלות ובורקות כשהיא מחייכת חיוך קטן וחשוד. "דווקא כן."

אני מתאפקת לא לצרוח. "מה?? מי??? נו שחררי פרטים!! מה קורה איתך?? זה רציני?? זה קורה???"

"כשיהיה מה לספר, אני אספר לך הכל, מבטיחה," טליה קוטעת אותי, "בינתיים רק תדעי שמשהו מתבשל."

"אוקיי מותק," אני מפגינה איפוק מדהים, "מה שתרצי ומתי שתרצי. מה את אומרת? ננסה להשתתף בכל אופן בסדנה? אם נדבר עכשיו, יש סיכוי שאני אנסה לחלוב אותך בכל אופן, ושתינו לא רוצות שזה יקרה." טליה צוחקת. "וואי איך התגעגעתי אלייך. אין כמו הכנות שלך. מבטיחה לספר לך הכל בקרוב, את תראי."

ואני מרגישה טוב יותר משחשתי שבועות רבים, כשאנחנו מסתובבות ומצטרפות אל הסדנה.