זהו אחד הרגעים האלה, בהם אני מרגישה שאין לי מקום בעולם.
אני לא רוצה להיות כאן.
אני גם לא רוצה להיות באף מקום אחר.
אז אין לי איפה לרצות להיות בכלל.
קשה לי עם הווידוי הזה של אבא שלי.
קשה לי להבין שאחרי הכל, לא קרה שום דבר מדי דרמטי שגרם לו לעזוב אותנו,
נניח מחלת נפש או סרטן או משהו בסדר גודל הזה.
קשה לי לקלוט איך יכול להיות שהחיים, החיים הפשוטים, האפורים,
הדפוקים האלה, מדרדרים אדם עד לנקודה בה הוא מרגיש שייטב למשפחתו בלעדיו.
וקשה לי, הכי קשה לי, עם המחשבה הקטנה הזאת, השחורה, שאולי הוא צודק.
אולי זה בעצם נס שהוא עזב אותנו. אולי היה לנו שחור יותר איתו,
מאשר האפור הכהה הזנוח, העלוב, שהיה לנו בלעדיו.
והמחשבה הזאת כל כך מדכאת, שבא לי לקבור את עצמי איפשהו,
להפסיק להרגיש, להפסיק להיות. אפילו ליום. אפילו לשעה.
אין לי כח להרגיש את כל מה שאני מרגישה עכשיו,
כל הגלים האלה שאפילו מילים אין להם.
בועה קטנה ושברירית. אמא ושתי ילדות שאוחזות חזק בשתי ידיה,
נתמכות ואולי גם תומכות.
והבועה הזו, שברירית ככל שהיתה, כנראה הייתה חזקה מכפי שנדמה לי.
עובדה. עובדה ששרדנו. עובדה שגדלנו, שהתפתחנו.
שהצלחנו, כל אחת בדרכה שלה, למצוא לנו מקום בעולם.
כנראה שאיכשהו, עם כל הקושי, עם כל הכאב, עם כל החבטות מכאן ומשם,
עם כל השריטות המכוערות שצפות, שוב ושוב, ברגעים הקשים-
כנראה שאימא שלי עשתה עבודה טובה.
אני מתבוננת, שוב, באבא שלי. אבא שלאחר הווידוי. הוא נראה אחרת פתאום.
חזק יותר, מאושש. אולי אני רק מדמיינת.
אבל מן הסתם זו הפעם הראשונה שהוא מצליח לבטא בקול
את המחשבות הקשות שלו, הפעם הראשונה
שהוא מצליח להגדיר- אפילו לעצמו- איך זה קרה.
איך הוא הפך ממה שהיה אז, למה שהינו היום.
אני לא שותפה לתחושת ההקלה שלו.
אוף. יש לי טעם מר בפה. איזו עליבות. איזו עזובה. שלנו, שלו.
איתן מדבר ראשון. "ומה היה אחר כך? כלומר, עד עכשיו הבנתי.
הייתה לך תקופה על הפנים ועזבת את הבית,"
הוא מקפיד להשתמש בטון ענייני, "אבל אחר כך השתקמת, לא?
התחתנת שוב, עם… אמא שלה…" הוא מלכסן מבט אל נסיה.
"אנחנו מאוד שמחים שלא עזבת גם אותה," הסרקזם נעשה בולט,
"אבל, כלומר, יכולת ליצור קשר כל השנים. עם יעל ואליענה.
ולא עשית את זה." המסכה העניינית נושרת,
ותחתיה מתגלה משהו, איזה רגש שבין כעס לבוז, שאינו נעים לצפייה.
"אין לי מה להגיד," כתפיו של אבא שלי נשמטות,
כאילו המשא הבלתי-נראה שב ומעיק עליהן.
"לא יודע. הייתי פחדן. עד שעזבתי…. לא יכולתי לחזור.
לא ידעתי מה אני אגיד להן. גם עכשיו אני לא יודע. שום דבר שאני אגיד לא יספיק.
לא יודע איך לא חזרתי. לא יודע איך עשיתי את זה. אנ'לא יודע, פשוט לא יודע."
יעל לוחשת משהו לאיתן. ואז היא מסתכלת עליי,
מנענעת בראשה כלא מאמינה, מגלגלת עיניים.
"בשביל זה באנו?" היא זורקת שאלה אל חלל האוויר,
"בשביל לשמוע שאתה לא יודע ושאין לך מושג? כאילו, מה אתה רוצה בעצם?
לחזור לחיים שלנו כמו שיצאת מהם, מבולבל,
בלי שום מטרה חוץ ממה שנראה לך ושבא לך באותו רגע??"
היא פותחת את הפה כדי לומר עוד משהו,
אבל מפסיקה באמצע. אולי נגמרו לה המילים, אולי נגמר לה הרצון.
שתיקה לא נעימה משתלטת על המרחב. אבא שלי נראה תשוש, מרוקן.
נסיה עומדת ליד התריסים, צופה החוצה, עיניה נוצצות מדמעות.
לא יודעת איזה מפגש משפחתי היא דמיינה, למען מה היא לחמה כל כך.
ומי, מי יודע היכן החתיכות החסרות בפאזל הזה,
שהיא מתאמצת כל כך להשלים. מי ירצה לאסוף אותן בכלל.
אני מתגנבת לצידה. שמה לה יד על הכתף.
הלוואי שיכולתי לעזור לה. אבל זה גדול עליי. גדול על כולנו.
תגובה אחת
כואב
מחכה לפרק הבא