תמיד אהבתי שמות מקוריים. גם אם אצל הילדים האישיים שלי התאפקתי והענקתי להם שמות שהם לא ייאלצו להסביר בפרוטרוט לכל מכר מזדמן. כן, אהבתי

פעם, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה-רחוקה, היה היה עץ. היה זה עץ אדיר, מתפרץ, פועם בעוצמה וחיות. שורשיו השתרגו, חתרו ופילסו דרך באדמה החומה הכבדה,

אני כל כך שמחה שיונתן הספיק היום לשטוף את הסלון לפני שהוא יצא לעבודה עריכה לשונית במכון תורני. משהו חדש ממש שאני נזהרת לא לתלות

אני אוהבת חול של שפת הים. לא, לא בשביל לאכול אותו (כמו ששירי שלי חושבת, ככל הנראה, אם לשפוט לפי פיה המפיק קולות גריסה חשודים).

אני מתבוננת מבעד לחלון של המרפסת של האמבטיה. שם, דווקא שם, יש לי נוף מדהים של שמים פתוחים, הר מרוחק וקצת עצים ירוקים מנומרים בצמח

“חזרת בתשובה בשביל הבת שלך? מה זאת אומרת?”, אני שואלת את אבא שלי, מבולבלת. לא מבינה איך אדם יכול לחזור בתשובה בשביל מישהו אחר. זה

יש לי עוד מיליון שאלות לשאול את אבא שלי, אבל איכשהו, הישיבה הנינוחה העצובה הזו אחד מול השני משכיחה ממני את רובן והופכת את הנותרות

איזה יופי שהסלון מאורגן, אני חושבת לעצמי. לפחות יצא משהו מזה שיונתן הרים טלפון וביקש מאבא שלי להגיע לביקור. ביקור מלכותי, הוא קרא לזה בחוסר