למרות שבדרך כלל אני די בסדר עם זה, גם לי יש את הרגעים שבהם לא ממש בא לי לעסוק בהסברה חרדית נלהבת. כמו הרגע הזה

  רגע, למה בעצם אני עדיין עובדת כאן?? יש לי לא מעט זמן להרהר בסוגייה המרתקת הזו כשהמעלית הקטנה והחורקת מעפילה אל הקומה הרביעית. אני

  מדבר צהוב אינסופי, חרוש דיונות מוצללות. שמים מכי סנוורים מתוחים מעל. שני זרים, מושחרים בשמש העזה, מתקרבים זה אל זה. מסתובבים במרחק לא מדי

  תמיד אהבתי שמות מקוריים. גם אם אצל הילדים האישיים שלי התאפקתי והענקתי להם שמות שהם לא ייאלצו להסביר בפרוטרוט לכל מכר מזדמן. כן, אהבתי

פעם, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה-רחוקה, היה היה עץ. היה זה עץ אדיר, מתפרץ, פועם בעוצמה וחיות. שורשיו השתרגו, חתרו ופילסו דרך באדמה החומה הכבדה,

תמיד אהבתי שמות מקוריים. גם אם אצל הילדים האישיים שלי התאפקתי והענקתי להם שמות שהם לא ייאלצו להסביר בפרוטרוט לכל מכר מזדמן. כן, אהבתי ואני

אני רוצה להיות לבד. החדר הזה סוגר עליי. הקולות, הרעשים, עיניה של ענבר שמחייכות אליי, כל כך תמות ורחוקות מלחשוד. אז אני קמה. עוטפת את

ענבר מתבוננת בי ואני בה. פני שתינו מנוקדות אור וצל, מתנת השמש והתריס. העיניים שלה אטומות לרגע, כאילו היא משקיפה אל יקום אחר, ואולי זה

אני אוהבת חול של שפת הים. לא, לא בשביל לאכול אותו (כמו ששירי שלי חושבת, ככל הנראה, אם לשפוט לפי פיה המפיק קולות גריסה חשודים).

פעם פעם, בשחר חיי הנישואין שלי, ראיתי בחנות זוג ציפורי חרסינה טורקיזיות, ניצבות על גבי סלע קישוט קטן ואפרפר ומביטות זו לעבר זו בערגה נרגשת