חוי
לא נבהלת, נועה.
חשבתי שהאישונים החומים שלך יגדלו קצת, כשאספר שלפעמים אין אצלנו ארוחת צהריים.
לא נבהלת.
זה מנחם ומרגיע אותי. אולי זה לא כזה הזוי, ואני לא האישה הכי מוזנחת בעולם.
אבל יש עוד דברים שלא העזתי לספר לך. כשראיתי את אפרים לובש חולצה מקומטת בבוקר, אמרתי לו שיחכה רגע ואני אביא לו חולצה מגוהצת. לא שמתי לב שנגמרו בארון החולצות המגוהצות.
אבל הוא לא אמר כלום. סידר מה שסידר בתיק התפילין וטרק את הדלת.
לחשוב שכל בית הכנסת ראה את האברך המקומט והבין דבר או שניים על האישה שלא מתפקדת.
חשוב יותר שאחשוב על התחושות שלו. מרגיש שכתוב לו על החולצה, “לאשתי לא אכפת ממני”.
בעצם, כשאני חושבת על זה שוב, הוא עם חליפה בבית הכנסת. אולי ב’כולל’ הוא מוריד אותה? לא יודעת.
זה באמת לא משנה מה אחרים חושבים עלי או עליו. משנה מה הוא מרגיש. והוא מרגיש מוזנח ומושפל.
עמדתי וגיהצתי ערימה והכנסתי לארון, תוהה איזו תזכורת אעשה לעצמי כדי שזה לא יקרה שוב.
מעניין, נועה, מה היית אומרת אם היית שומעת שבעלי הלך מוזנח ככה.
בטח היית נבהלת.
ואם הייתי מספרת לך על הסיר של החמין שנשאר בכיור עד שני בערב, או על הערמה של הכביסה שמחכה לקיפול על הספה ממוצ”ש עד שישי?
אני כבדה כל כך, עייפה כל היום, והבית הזה כולו דוחה אותי.
אבל יש עוד מישהו שגר כאן, ואני אשתו, וצריכה לכבד ולייקר את הרצונות שלו. לאיזה בעל מחכה ג’ונגל כזה כשהוא חוזר הביתה? ואם הם מחכים לילד? אז מה?
“אמא שלי רוב החיים שלה ככה, ואני לא זוכר את הבית שלנו במצב הזה יום אחד”, ציטוט שלו.
הוא נדפק. אני יודעת שהוא חושב את זה. אז מה אם הוא לא אומר את המילים האלה בדיוק.
האמת, אם את היית שומעת את התיאור הססגוני הזה על מצבו של הבית שלנו, אני בטוחה שגם את היית מרחמת עליו.
מתלבטת אם לקחת את הסיכון ולשתף אותך בפעם הבאה.
