יצאתי בסוף היום לכיוון תחנת האוטובוס, מייחלת להגיע כבר הביתה. מאחת מפינות הרחוב צדה את עיני מודעה, שכאשר קראתי אותה הרגשתי שהיא תפורה למידותי בדיוק.
טוב, בעצם לא בדיוק. היו בה כל הדברים שרציתי כל כך: התנדבות משמעותית, עשיית חסד אמיתי, הזדמנות להכיר אנשים חדשים ומן הסתם עשייה שתעניק לי תחושה אדירה של סיפוק ונתינה. הכול בה היה מושלם וכבר הצלחתי לצייר בדמיוני כיצד רצוני העז קורם עור וגידים ונהפך מוחשי. היה שם רק עוד משהו קטן שלא בדיוק הסתדר לי, מהיכן אמצא לי זמן ?
התיישבתי בתחנה, מצפה לאוטובוס שיגיע ואוכל לנסוע הביתה. הנסיעה שלי אורכת שעה ארוכה והיה לי זמן בשפע כדי לחשוב מה אני באמת רוצה. מהו הרגש בתוכי שגורם לי לרצות כל כך להתנדב?
לפעמים אנחנו צריכים להיות אמיתיים עם עצמנו, גם אם האמת הזו קצת פחות נעימה. אז כן, החסד הזה מחוץ לבית, יש בו תמיד הילה כזו, מלווה בהוקרה ובהכרת תודה של כל מי שמסביב. תחושה של סיפוק, של הערכה, של משמעות בעבור מישהו אחר והרגשה ש"אני שווה משהו".
ובבית? בבית גם יש הערכה, אבל כמה פעמים אפשר לחזור על אותן הפעולות? כמה פעמים אפשר לשמוע תודה מאותם האנשים – גם אם הם קרובים אלי מאוד? לפעמים זה קצת נמאס.
והנה כאן מגיעה השאלה הנצחית שצריך כל יהודי לשאול את עצמו – לְמה ה' מצפה ממני, בעצם? האם החסד הזה בחוץ הוא שיקשור לי כתרים של 'אשת חיל'?
התשובה היא לא.
על חסדים מעין אלו הנעשים עם העולם כולו אך לא עם בני הבית, כותב רבנו הרב חיים ויטאל זי"ע, תלמידו הגדול של האר"י הקדוש זי"ע, דברים נוראים אלו: "ישנם בני אדם הגומלים חסד עם כולם, אולם עם בני ביתם אינם מיטיבים, וחושבים לעצמם שבבואם לביתם יפתחו להם שערי גן עדן. אוי להם ואוי לנפשם, כי לא ידעו ולא יבינו שכל מעשי החסד שלהם הבל!!…".
על דברים אלו אמר המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל: "אדם העוסק בגמילות חסדים עם המון אנשים, מלווה ונותן, מבקר חולים, מנחם אבלים, משמח חתן ועוד, בוודאי ישחק ליום אחרון בבוא פקודתו, כי זכויות רבות לו במעשה חסד. אבל ידע נאמנה כי בשמים בודקים איך התנהג עם אשתו. אם גם עמה גמל חסד כל ימיו, אשריו וטוב לו. אך אם אותה הקניט והזניח בבית, כעס והקפיד ללא חסד ונשיאה בעול, זה מכריע את דינו ולא יזכרו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים".
אין ספק שנכונים הדברים גם לנו, הנשים.
"ומבשרך אל תתעלם" חשוב לא פחות, אולי בעצם יותר. ניתן מעצמנו קודם כל לבית, המקום בהא הידיעה שבו מתחיל להיבנות בניין מידות הנפש שלנו.
כן, כשאני מכינה לקטנים שלי שוקו בבוקר – זה חסד. כשאני שוטפת את הרצפה – זה חסד. כשאני מקלחת, מכבסת, מגהצת, מבשלת, מדיחה את הכלים – הכול, הכול הכול זה חסד.
כשהאוטובוס הגיע כבר ידעתי היטב מה עלי לעשות. זה מה שה' מצפה ממני. רווחה התפשטה בליבי. את דלת הבית פתחתי בחיוך רחב של חסד.
עניי ביתך קודמים.
