אני מתבוננת מבעד לחלון של המרפסת של האמבטיה. שם, דווקא שם, יש לי נוף מדהים של שמים פתוחים, הר מרוחק וקצת עצים ירוקים מנומרים בצמח

“חזרת בתשובה בשביל הבת שלך? מה זאת אומרת?”, אני שואלת את אבא שלי, מבולבלת. לא מבינה איך אדם יכול לחזור בתשובה בשביל מישהו אחר. זה

יש לי עוד מיליון שאלות לשאול את אבא שלי, אבל איכשהו, הישיבה הנינוחה העצובה הזו אחד מול השני משכיחה ממני את רובן והופכת את הנותרות

איזה יופי שהסלון מאורגן, אני חושבת לעצמי. לפחות יצא משהו מזה שיונתן הרים טלפון וביקש מאבא שלי להגיע לביקור. ביקור מלכותי, הוא קרא לזה בחוסר

אנחנו נוסעים היום, כמו בכל יום ראשון פעם בשבועיים, לבקר את ההורים של יונתן. הביקור הזה קשה לי. לא בגלל הפערים בנושאי דת: אמא של

הלוואי שיכולתי לבחור איפה להיוולד. מה הייתי בוחרת? לא בטוח שהייתי בוחרת להיוולד במשפחה חרדית קלאסית, כזו שהסבא מנהל תלמוד תורה, האמא מורה למולדת ולמלאכה

הילדים שלי כאלה מעצבנים לפעמים. הייתי צדיקה, הכנתי להם מרק כתום ואפילו זכרתי לקנות שקדי מרק (לאורי ולאבא שלו) וקרוטונים (לנועה ולאמא שלה). אחר כך

הבוקר שלמחרת מוצא אותי, כמה מפתיע, במיטה. השעה שבע וחצי ואני לא מצליחה לגרד את עצמי החוצה, למרות שאני יודעת שאני אתחרט על כך מכל

יעל ואימא שלי נכנסות הביתה והאוויר כבד לי פתאום. אם היה סכין לחתוך את האוויר לריבועים קטנים של ג’לי, אולי הייתי טועמת עכשיו חתיכות קטנות,

כמה ימים מתסכלים עוברים. כל יום מרגיש ארוך מדי, נסחב בין העבודה לבין הילדים לבין יונתן ותמיכתו הדוממת. כל פעם שאני נזכרת בטור של יעל,