איזו כותרת מלחיצה…
כך לפחות אני חשבתי כשראיתי את הכותרת בקובץ השיעור שבעלי בדיוק עסק בהכנתו. ואילו דמיונות רצו לי בראש… בזהירות ביררתי אצלו מה זה בדיוק אומר, והוא, בשביל להרגיע אותי, עצר את השטייגען והסביר לי שמדובר בסך הכול בקידושין של חצי מהאישה… אההה, עניתי לו בקול שנשמעו בו אלף סימני שאלה, עכשיו הבנתי. הלא זה ברור שנשים הן סוגיה רצינית. ברור וחצי.
השבוע, כשהגשם זיהה את החלונות הנקיים שלי ובא מיד, חשבתי לעצמי שלא רק מפתח הגשמים נתון בידי שמים. יש מפתח חמישי של בריה מיוחדת שנותר בידיו ואין אפשרות להשיג את רצונה בדרך הטבע, כמובן – את ואני. אישה.
שמעתן בטח על הספרנית שניסתה לעזור לבעל נחמד שרק רצה להציץ בספר 'איך להבין את הראש של האישה', והיא ביררה "איזה מספר כרך תרצה?" או לחילופין, הפנתה אותו לבדוק במחלקת האגדות. אבל האמת היא שזה לא מסובך כל כך. הקושי והפתרון כרוכים זה בזה. לב של אישה צריך אוזן של אישה, בינגו. כישרון כזה שנשאר בינינו.
תוך כדי המחשבות המטפטפות האזנתי לשיעורה של יעל זלץ והנה קיבלתי מסר חזק בנושא (אני לא מקבלת אחוזים, אבל בזכותה החלונות שלי נקיים 😊). היא סיפרה על סבתא שלה שנהגה לומר בזקנותה: "אני זו שמחזיקה את המקל, עובדה שכשאני עוזבת הוא נופל…" כמה נכון. זה באמת הדדי. כדי שהמקל יחזיק בי, אני צריכה להחזיק בו… אם אתחזק את הקשר עם חברה – בעת הצורך תהיה לי אוזן קשבת ולב פנוי שיכיל אותי.
כשהייתי זו"צית צעירה ושיעורי 'הבית היהודי' עדיין לא פרחו בסמינרים, החלטתי באומץ ובעיזוז שאני משקיעה רק בתוך הבית! עד שאגלם את דמותה האגדית של האידישע מאמע, לא פחות. ההשקעה אכן התגלתה כמשתלמת. (אפילו שאני לא מגיעה ל'צאינה ראינה' כי אני בכלל לא יוצאת, אלא סתם יושבת לקפל כביסה ולא רואה בעיניים, אבל אני אמא טובה דיה. תודה, וויניקוט) את הקשרים עם חברות ושכנות, לא הייתה לי סבלנות לטפח. אלא שאז שמעתי שיעור שנמסר לזו"ציות הלמדניות שבדורנו (איזה נס שהשיעורים נשלחו מרחוק, ככה יכולתי גם לעזור לשכנה וגם ולהשלים קצת פערים תוך כדי…) השיעור דן בחשיבות ההשקעה בעוגן החברתי בחיי האישה. חשבתי לי אז ברגע של כנות, שברבות הימים והאירועים הן חסרו לי, המילים הנשיות, הטובות והמזדהות. כי לפעמים, כשאני מרגישה שלכת, בכלל לא מתחשק לי שירימו אותי. אני צריכה בינה יתרה של אישה שתצקצק בלשונה ותגיד לי, "יווו, איזו מסכנה! מה את אומרת? באמת? אני פשוט בהלם!" ואז אני כבר אצליח להתרומם לבד ולהמשיך הלאה, פורחת שוב בחן. ואחר כך? בטח, שוב אתייבש ואנשור, ככה זה. אבל אני תמיד אחכה לה, לחברה שלי. שתדאג שאף אחד לא ידרוך עלי בטעות לפני שהיא מנערת את הבוץ ומגלה גוון ירוק חדש.
יש סיפור שאני אוהבת מאוד, על כמה ידידים שגרו יחד באחווה. כשאחד מהחברים חלה, הוא הביט בייאוש בחורף הקודר שבחוץ וספר את העלים שנשרו מהעץ הסמוך. כשהעלה האחרון ייפול, כך אמר לחבריו, אלך מכם גם אני. אבל למרבה ההפתעה, נשרו כל העלים פרט לאחד, אחרון, עקשן, שנתן לסופה להבין שהיא סתם עושה רוח. נדהם החולה והחליט להילחם על חייו גם הוא, והנה הבריא לגמרי. שמחו החברים, אך השמחה התחלפה בדאגה כשחבר נוסף, צייר במקצועו, סבל מאוד מדלקת ריאות קשה ולא הצליח להתגבר עליה. הגיע האביב. החליטו החברים למשש את העלה מקרוב ולהתפעל מחסינותו. אבל כשניסו לתפוס אותו בידם, התברר כי לא היה אלא ציור על הקיר הסמוך… ציור שהתהווה בלילה חשוך וסוער במסירות נפש למען ידיד נפש.
איזו השראה. כמה הייתי רוצה לצייר לך ציור של תקווה, של שמחה. ואת, תסכימי לצייר לי? כי היום אני כבר יודעת מה שמחקרים גילו הרבה לפני, אבל מרוב עומס לא היה לי פנאי לקרוא – אין תחליף לתמיכה מדויקת של חברה. אל תבזבזי זמן על קריאת מחקרים, אבל זמן-חברה זה משהו שאת חייבת לייצר, לתחזק.
תחזיקי חזק, עלה קטן שלי.
