נועה מספרת “…וזה יבוא כשלא הכול יטלטל אותנו ולא הכול יכה ומה שיפתח בנו מחכה…”* אני מוצאת את הפינה הקבועה שלי, מוסתרת בין האבנים וגרם

מישהי מצמידה לי מוניטור. מישהי אחרת שואלת מה תעודת הזהות שלי. מישהו שואל אם יש לנו כאן כרטיס מעקב, ומישהי שולחת את אפרים להוציא מדבקות. 

טוק טוק טוק טוק טוק הדפיקות הקצובות בדלת גורמות לי לנתר מהכורסה. נבהלתי למרות שאני מזהה את המקצב המוכר והאהוב אפילו מתוך שינה. כנראה שקעתי

“בסיכה הזו יש יותר סמליות מכל חפץ אחר שאני מכירה”, היא אומרת, מסובבת אותה בין אצבעותיה הארוכות, גורמת לה להחליף צבעים. “והיא יפהפייה אמיתית”.  “כן”,

בס”ד “אני דורש לדעת איפה הכסף”, אבא מתקרב אל אפרים. אני לוקחת צעד אחורה. דופקת את הלב. “הכול בסדר”, אפרים נראה בטוח בעצמו, אפילו מתנשא,

“לא שמעתי טוב, חוי, מה אמרת?”, אמא מהדקת את הפלאפון אל האוזן שלה. אני יכולה לשמוע את זה. “אפרים ואני עברנו. אנחנו כבר לא גרים

נועה מספרת אביב 1991 לילה. אני מתכרבלת בשמיכה, עוטפת את עצמי כמו מומיה בתכריכים, ומנסה להירדם. בסלון יש עדיין רעש. אנשים שהגיעו לשיעור השבועי שאבא

נועה מספרת: כוס הקפה הנוספת שהבטחתי לעצמי עוד כשהייתי למטה, רותחת בין כפות ידיי, והשוקולד שמצורף אליה מענג לי את בלוטות הטעם. כמה נעימות יכולה

חוי מספרת: “סירוב?”, אני שואלת את הפלאפון. “לא, המכשיר שלו לא תקין”, הוא אומר בקול מלא ביטחון וכנראה שולף מזומנים מכיס המכנסיים.“בבקשה”, הוא מושיט אותם

נועה מספרת: אנחנו יושבים זה לצד זה, שותקים שתיקה שהשנים עיצבו לכדי משהו שמזכיר שמיכת נוצות אווז בליל חורף קפוא. שלא ייגמר לעולם! אני מתחננת