נועה

מקסיקו, 1985

יש לי לפעמים חלומות מוזרים שבהם אני מרגישה כאילו המיטה שלי היא בריכה ואני טובעת בתוכה. 

לפעמים אני יודעת שזה רק חלום, ומצליחה להתעורר באופן מכוון.

עכשיו אני בטוחה שזה חלום, כי לא רק טבעתי, אלא אני גם זזה חזק מצד לצד, וזה חדש לחלומות שלי.

התעוררתי, אבל התנועה לא הפסיקה. מה קורה כאן?

אני שומעת רעשים מוזרים, כאילו חפצים כבדים חורקים. המחשבה מתבהרת לי מהר מאוד ואני נזכרת שהיום יום ראשון. השעון שתלוי מול המיטה שלי מספר ששבע וחצי בבוקר. לא ממהרים לשום מקום. במקסיקו לא לומדים היום. אבא הבטיח שניסע היום לטיול.

טראח. השעון נפל מהקיר.

מאחד החדרים נשמעות צעקות.

מה קורה כאן????

אני קמה מהר. אין לי מושג מה קורה, אבל ב-12 שנותיי התחדדו לי החושים מספיק כדי שאריח סכנה.

אמא צועקת, “מהר לסלון! כולם! נועהל’ה, תביאי את אסף, הוא שוכב בעריסה!”

אני רצה לחדר ההורים ובינתיים צועקת לאמא, “אבל מה קורה?” 

אמא עסוקה מדי. היא עוברת מחדר לחדר, לוודא שכולם ערים. אבא עדיין בתפילה והיא המבוגר האחראי היחיד בבית. טוב, חוץ ממני… 

חדר ההורים הוא המקום שאני הכי אוהבת. החלון פונה לחזית ויש לו מין מושב כזה, מרופד בהמון כריות. לשם אני תמיד בורחת עם ספר, מפליגה על כנפי הדמיון.

בטוח אני מדמיינת גם עכשיו מה שאני רואה ממנו. 

שני הבניינים הגבוהים שנמצאים בצד השני של הרחוב מחברים ראש לראש, מזכירים לי את מגדל פיזה שראיתי פעם בתמונות. אבל הם זזים! מתקרבים אחד לשני, ומתרחקים.

הרגלים שלי נטועות לרצפה. הצמחתי שורשים. מה קורה כאן? הבכי של אסף מצליח לנתק אותי ממקומי. העריסה שלו נוסעת מצד לצד לאורך החדר.

אני מרימה את אסף, מחבקת אותו חזק חזק ורצה לסלון.

“רעידת אדמה!”, אומרת אמא, “זה מצוי מאוד במקסיקו. אנחנו בישראל לא רגילים לזה, אבל כאן היא שכיחה מאוד. אל תדאגי, נועה”, השפתיים של אמא רועדות, וגם הידיים. מה לא לדאוג? מה לא לדאוג? אז למה את מבוהלת כל כך? אני שואלת אותה בליבי, אבל לא אומרת מילה. מספיק יש לה על הראש גם בלעדיי.

אני רואה על אמא שהיא מנסה להיזכר בכללי הזהירות בשעת רעידת אדמה, אבל לא בטוחה אם נכון לזחול מתחת לשולחן הכבד בפינת האוכל או שעדיף לשבת מתחת למשקוף. בסופו של דבר היא מזרזת את הקטנים להצטופף מתחת לפתח הרחב של הסלון. אחותי צווחת בהיסטריה ואסף מצטרף לחגיגה. בחלון הענק של הסלון יש מפגן ראווה של גורדי שחקים מרקדים. אני מהופנטת באימה, ורק כאשר הספות מפסיקות לזוז מצד לצד, אני מגלה שהחיבוק שלי כמעט חונק את אסף.

“זה נגמר, מתוקים. זה נגמר. הכול בסדר עכשיו”, לוחשת אמא באפיסת כוחות.

מעולם לא חוויתי שמונה דקות וחצי ארוכות יותר…

חוי עזבה עכשיו את החדר, ואני מזמינה את התמונות משם, יחד עם ריח הסכנה והאימה הטהורה. הן מציפות אותי ללא רחם.

כן, מעוררת את הקושי שלי מהעבר באופן מכוון. מתפשטת מהעוצמה ומההגנה שמספק לי תפקיד המטפלת, וניצבת בחוסר כל עם הכאב שלי, של חוי, שלנו.

מה יש לי להציע לחוי שעבד איתי? האם יש לי הכלים לעצור את הסבל הבלתי נסבל שלה? 

ידוע לי היטב שלחרדות יש פרוטוקול טיפולי מובנה וברור, המכוון אל המחשבות והפעולות. פסיכיאטרים ממליצים על טיפולים קוגניטיביים. הם הנבדקים ביותר מבחינה סטטיסטית.

אבל אני מאמינה בטיפול אחר! בכזה שמתחקה אחר השורשים של החרדה, שמחפש את הנסיבות והגורמים, שמגיב בחמלה ובאמפתיה במקום בביקורת עצמית ובשיפוטיות.

אני מאמינה במערכת יחסים טיפולית שהופכת לחוויה מתקנת, מכוננת, שבונה משהו חדש ומיטיב בנפש.

אני מאמינה במה ששינה אותי…

חצות. 

מוצאת את עצמי באותה תנוחה מאז שחוי יצאה מכאן. נזכרת, נסערת, מתחבטת.

רגע לפני שאני מתרוממת מהכורסה האפורה, מתארגנת בתוכי החלטה.

אשתף את חוי באפשרויות הטיפוליות שלפנינו. אשתדל להיות חפה מנגיעות עד כמה שאוכל, 

ונפשה היא זו שתבחר…

חוי

נועה.

לא באמת מעסיק אותי עכשיו מה יעזור לי. מצידי תני לי מרשם של חמש כפות חצילים טחונים בשום כתוש ואקח אותו, אם זה מה שיעשה את זה.

תקראי לזה דינאמי או תכתרי את זה בכמה אותיות אנגליות. באמת לא אכפת לי.

העיקר שזה יעזור.

אמרת שהדרך שבה את עובדת תיקח יותר זמן, אבל אם אעזוב אותך, עד שאצליח לחייג שוב ולבקש ל… לבוא לטיפול, ייקח זמן רב יותר.

אז תעשי את זה, את איך שקוראים לזה. רק בבקשה –  

בואי, נתחיל כבר.