סוכה על הראש

מירי סגל

בדירה החדשה הייתה חצר ענקית, מרוצפת ויפהפייה.

“בול בשביל ילדים, חצר כזו!”, פלטה אחותי בכמיהה כשבחנו אותה יחד, “ואת יכולה גם להניח פה מתלה כביסה, וסתם לשבת בערבים על כיסא נדנדה ולא לחשוב על כלום”.

חייכתי לעצמי מהצד.

היא ראתה ילדים וכביסה וכיסא. אני ראיתי סוכה.

הגענו אליה באלול, והילדים קפצו הישר אל מוסדות הלימוד החדשים, מאקלמים את עצמם שוב, מחדש. הם כבר התרגלו לזה, למען האמת. בתשע השנים האחרונות עברנו דירה ארבע פעמים. בתחילה כי חשבנו שזה ישנה משהו. אחר כך כי הבנו ששום דבר כבר לא ישנה כלום.

בעל הבית השאיר לנו דפנות וסכך ארוז היטב. “אין לי היכן לשים את זה”, הבהיר לי כשהודיתי בחום. “מבחינתי זה לזרוק או להשאיר אצלכם. אם תשתמשו בזה, אני אשמח מאוד”.

הוא היסס לרגע, בוחן את אוריאל, יהודית, אפרת, נתנאל וסימי שהתקבצו סביבי ובחנו את המטבח הלבן. “תסתדרו?”

“בעזרת השם”, הבטחתי בעליזות והתכוונתי לזה. נסתדר, בטח. אם יש דפנות, אני אפילו לא צריכה לקנות אותן.

                             *

“אני לא בן אדם שלא הגעתי להגיד לך שלום קודם”, השכנה מהדלת ממול הכניסה לי פשטידת בצל והרימה ידיים בהתנצלות. “חג שלם אתם כאן ורק עכשיו נזכרתי להתייחס. אני באמת נוראית, אבל אירחתי את כל הילדים ובישלתי בלי סוף וכל הבלגן הזה… רק עכשיו קלטתי שיש משפחה חדשה מולי ושלא שמתי לב. קחי, זאת פשטידה מצוינת”.

“תודה”, מלמלתי. “באמת, לא היית צריכה!”

“כבר התרגלתי לבשל”, היא צחקקה בעייפות. “אני חושבת שאם יגידו לי להפסיק אני אצטרך תכנית גמילה. לא שאני נהנית מזה, אבל אני פשוט על אוטומט. מפרקת עופות, מטגנת בצל, מקלפת בטטות. לפחות הסוכה לא על הראש שלי, רק זה היה חסר לי, שהייתי צריכה גם לבנות אותה. נס שאת זה הבנים עושים”.

“נס באמת!”, חייכתי אליה. לקחתי את הפשטידה הלוהטת אל החצר וחזרתי אל הסולם.

אוריאל הדליק מוזיקת חג מקפיצה, סימי ונתנאל רקדו סביב ואני פרשתי את מחצלת הסכך וניערתי אותה בתקווה שאם יש בה תולעים, זה ישכנע אותם ללכת.

“אוריאל, תביא לי את המקדחה”, צעקתי אליו. הוא עלה שני שלבים והגיש לי. הברגתי את הלייסטים לדפנות ומחיתי את מצחי בסיפוק. הסוכה כבר כמעט מוכנה. יהודית תעזור לי עם הסדינים ואת הקישוטים כולם ישמחו לתלות.

בגלל השמש לקח לי רגע לראות אותה, אבל אז מצמצתי ותווי פניה התבהרו. הילדה בת התשע עמדה מעבר לכביש והביטה הישר אל פניי. נשענתי ביד אחת על הסולם ונופפתי לה ביד השנייה. היא השפילה במהירות את ראשה ואחרי רגע נעלמה.

“את מסתכלת על הילדה הזו?”, אוריאל עקב אחרי מבטי.

“כן, ראיתָ אותה?”

“ברור, מזמן כבר. היא עומדת ומסתכלת עלייך חצי שעה אולי. חשבתי ששמת לב”.

“לא…”, מלמלתי. לגיטימי להסתכל על אנשים שבונים סוכות, זה חלק מהאווירה של ערב החג. אבל היו המון סוכות באזור. למה טרחה הילדה להרים את ראשה דווקא לעברנו?

בערב, כשתלינו את הסדינים, שוב ראיתי אותה. היא עמדה שם באותה תנוחה, צווארה משורבב ועיניה מצומצמות לכיווני.

“לכי אליה”, דחקתי ביהודית בלי לחשוב. משהו בצנימות הבודדה שלה כיווץ בי משהו.

“מה להגיד לה?”, נרתעה הילדה שלי.

“ש… שהיא יכולה להיכנס. שהיא יכולה לעזור לנו לתלות קישוטים, אם היא רוצה”.

“זה מוזר!”, עיקמה בתי את אפה. “אולי היא סתם רוצה להסתכל מרחוק. מה הקשר שאזמין אותה?”

נאנחתי. הנחתי את קופסת הנעצים, יישרתי את המטפחת ויצאתי מהסוכה.

הילדה עדיין עמדה שם, עיניה נעוצות במשהו עלום. היא לא שמה לב שהתקרבתי.

“שלום”, אמרתי לה בעדינות. היא קפצה והביטה בי בבהלה.

“אני רק…”, היא התחילה.

“מסתכלת”, השלמתי אותה בחיוך. “זה בסדר. את אוהבת לראות איך בונים סוכות?”

היא הנהנה בלהיטות. “מאוד מאוד מאוד!”

“זה באמת מעניין”, הצטרפתי אליה ויחד סקרנו את הסוכות הסמוכות וגברים אדומי פנים שעלו וירדו כמו במשחק סולמות וחבלים.

“יש לכם סוכה?”, שאלתי בסתמיות אחרי רגע. שמעתי אותה בולעת את רוקה, ומזווית עיני ראיתי אותה מושכת בכתפה.

“לא, אמא שלי לא יודעת לבנות”.

הנהנתי בשקט. זה היה מובן עכשיו. העניין שלה בנו. בי.

“תיכנסי, אם את רוצה”, הנפתי את ידי לעבר החצר שלנו והתחלתי ללכת לכיוונה. “מתי שאת רוצה – את מוזמנת”. היא הסתכלה עלי ברצינות תהומית ונשארה לעמוד שם.

                          *

זהרורי שמש השתעשעו ביצירת הפייטים של יהודית, ורוח קלילה הרקידה את הסדינים. בבוקר החג הסוכה הייתה עליזה וכמעט צוחקת. היה נראה שהיא מבודחת מבדיחה פרטית משלה. אולי סוד שלחשה לה הרוח.

הגשתי את הדגים, יהודית סיפרה משהו והילדים שלי צחקו בקולות מתרוננים. אחר כך הם שרו “ליהודים הייתה אורה ושמחה”, “שושנת יעקב” ו”בר יוחאי”. שירים שלא קשורים בכלל, “אבל למי אכפת?”, כמו שציין אוריאל בתבונה.

“אני אוהבת את הבית הזה”, מלמלה סימי והרימה עיניים אל השרשראות שנצצו מעל ראשינו.

“אני אוהב את הסוכה הזו”, השתפך נתנאל.

אהבתי אותם. אהבתי את החיים שלי ברגע הזה. בסוכה הזו, ביופי הזה. את החג הזה, את העולם הזה, את הכול כמעט.

דלת הסוכה חרקה.

“זאת הרוח”, הנחתי אבל נעמדתי בכל זאת. מישהו דפק. שתי נקישות מהוססות ושתיקה.

צעדתי לעברה והרמתי את בריח המתכת הפשוט.

והיא הייתה שם. בשמלת שבת תכולה, צמה סתורה וחיוך נבוך עד כאב.

“חג שמח!”, איחלתי לה בחום, תפסתי בזרועה והכנסתי אותה פנימה, סוגרת מאחוריה את הדלת וקובעת עובדה.

“יו”, היא מלמלה, עיניה קולטות בבת אחת את הסדינים המתנופפים, את הדפנות הנקיות, את הקישוטים המקסימים ואת השולחן החגיגי. “יו, יש לכם סוכה כמעט רגילה!”

צחוק פראי בעבע בתוכי, המרתי אותו במהירות לחיוך.

“ילדים, יש לנו אורחת לחג. קוראים לה…”

הסתכלתי עליה. היא מלמלה משהו. לא שמעתי מה, אבל לא שאלתי שוב.

“שבי”, התעלמתי מהשם שחסר בינינו. גם היא לא ידעה את שמי. “בבקשה, אנחנו אוהבים אורחים!”

היא עמדה בצד, נאחזת בשולי השולחן ומביטה בנו בעיניים קטנות וריקות.

“בדיוק שרנו”, הייתי נואשת לשחזר את אווירת החג. “תשירו שוב, ילדים”.

לקח להם רגע, אבל הם פצחו בשירת “ושמחת בחגך”, קלאסית ומוכרת וסוכתית.

היא עדיין עמדה שם בלי לזוז, אבל רגלה תופפה לקצב השיר.

“איפה אמא שלך?”, שאלתי כשהשירה גוועה.

“בבית”, היא משכה בכתפיה.

“בסוכה?”, הניח נתנאל.

הילדה הנידה בראשה לשלילה. “לא, לא בנינו. אמא שלי אמרה שיש לה מספיק בישולים על הראש. היא עייפה, היא לא יכולה לדאוג גם לסוכה”.

עצמתי לרגע את עיניי.

לי הייתה סוכה על הראש, אבל אולי סירים כבדים יותר מסוכה. אולי זה תלוי בכמה שברירי האדם שנושא אותם.

“ואתם לא מתארחים בשום מקום?”, תהיתי. אילו אני לא הייתי בונה סוכה, כל השכנות שלי לשעבר ואחיותיי מההווה היו מתחננות אלי שאבוא. גם כך הן בקושי הניחו לי.

“אמא שלי לא מסכימה ללכת לסוכות של אחרים”, היא הנידה בראשה בתנועה חמודה של חוסר אונים. “היא אומרת שהכי טוב בבית”.

קירבתי לה כיסא והגשתי לה מנת דגים. היא אכלה באיטיות, מתמקדת בצלחת כדי שלא תצטרך להביט בנו.

אחרי רבע שעה היא קפצה והלכה אל הדלת.

“אני חוזרת לאמא שלי”, אמרה, וידה שנחה על הבריח רעדה לרגע.

היא לא הסתכלה לעברי, אבל היה משהו. משהו בהשתהות הקלה של היד על הדלת.

“אני כן אוהבת סוכות של אחרים”, מלמלה פתאום, ולשנייה חשבתי שהיא רוצה להרגיע אותי. שלא אפגע. שהסוכה שלי ואני כן שוות.

ורק כשהיא פתחה את הדלת אל הרוח…

הבנתי.

הגעתי אליה בשתי פסיעות.

“תבואי גם מחר?”, פלטתי מהר.

היא היססה רגע, ואז חייכה חיוך חמוד ומופתע.

“כן”, היא אמרה. “אני חושבת שכן”.

מקבלת את התורה.

אמנם היא עוד לא נשאה, אבל היי, היא גם מקבלת את התורה!

גדול מסך חלקיו – סיפור לשבועות

למה היא תכין עוגות משוקעות? זה הזמן לחשיבה מחדש על לימוד התורה של בעלה

כי פנה יום.

למה היא לא מרגישה? איך היא תצליח להתחבר?
תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!