כי פנה יום.

תמי אפשטיין

פס חיוור נתלה ברקיע. אף אחד לא פנוי להבחין בו. “אתה יכול ללכת”, דיני מבטיחה, מעבירה אצבע רכה על תווי המתאר הטריים. עיניים, אף, פה, לחיים. איזו יצירת מופת.

אלחנן בוחן את רעייתו. את בתו. פעמיים זכה לברך הלילה ‘שהחיינו’, והקיטל מעניק גוון טהור יותר, קדוש. “זה בסדר?”, הוא מברר. הצום, העייפות, מהותו של יום. כל אלו חוברים למקשה אחת. הסיטואציה הזו לא ממש עמדה בתכנון, לפני חצי יממה. מוחו הודף מחשבות על שלושה קטנטנים שנותרו בבית, ושכנה צדיקה שהסכימה לישון אצלם בבית ולקחת עליהם חסות למשך כל יום המחר.

דיני מחייכת, מלטפת את הפלומה הרכה. “יום כיפור דורש מאמץ”, מזכירה לו. “זה בסדר, אני בידיים טובות. אל תשכח להתפלל עלינו”.

צל של חיוך מרפרף על פניו. הוא מבטיח. גם לקרוא שם. “ואת אוכלת ושותה כרגיל”, פורך כל ספק. “יולדת”.

ימה של הכנרת פרוש בפניה, ודממה של טרום בוקר. ההורים שלה לא יודעים על חיים חדשים שמפכים כאן. גם לא הורי בעלה. רק היא, התינוקת שאולי תיקרא בשם בעוד כמה שעות, ועיצומו של יום.

לא צפויים ביקורים היום. אף אחד לא יודע שהיא כאן, ומי שיודע – לא ממש יכול להגיע. העיקר שבזרועותיה חבוקה ילדה בריאה ושלמה. ילדה של תאריך קדוש. דיני מצמיד נשיקה למצח הזעיר, מניחה את התינוקת בעריסה. זרועותיה כבדות, עייפות. גם הגב משווע למנח ישר. עדיף שתנצל את השעות עד לביקור רופאים ותאגור כוחות.

**

הבוקר קם, מוקדם מדי. המולה מחוץ לחדר, ארוחת בוקר במתכונת שבתית, ותחושות שדיני מקפידה להדחיק. לא צום, לא תענית. יולדת.

התינוקת שוכבת רגועה בעריסה, ביקור רופאים מאחוריה, ועל השידה מחזור של יום הכיפורים. מתי הצליחה לפתוח אותו ברוגע, בשנים האחרונות? בלי בכיות ומריבות, בלי חלקי משחק שמתעופפים סביבה, בלי פרוסות חלה טבולות בטחינה. תפילה רגועה ושלמה מתוך הכתוב. יש אפילו בית-כנסת בהישג יד. אולי תשאיר את התינוקת בתינוקייה ותרגיש קצת את היום? דיני הודפת את הרעיונות האלו. היא בחרה בביות, ולא תלך לטייל ברחבי בית החולים כדי לחפש מניין. גם בחדר התפילה שלה תתקבל. היא יכולה לשיר לעצמה את הפיוטים, לדמוע בהם כמו כל יולדת מצויה שיצאה מסכנה, ולהתרגש רק מהצצה בעריסה המאוכלסת.

במקום זה היא נכנסת למיטה ועוצמת עיניים. רק לכמה דקות. כבר תתאושש מהעייפות שמדביקה את עפעפיה, תקום רעננה לתפילה של יום כיפור מחטאת.

בכי דק מעיר אותה. אישוניה נצמדים לשעון. שלוש שעות עברו? לא יכול להיות. ככה לבזבז את היום הקדוש, למלא אותו בשינה חסרת תוחלת? הבושה מכרסמת בה, תולשת ממנה שאריות של עייפות. כולן עייפות בשעה כזו של היום. ואם היא הייתה בבית, טרודה בהאכלת הילדים-הפרדה בין הניצים- החלפת טיטולים – היה לה קל יותר? מעייף פחות? ואיך זה שבדיוק פה היא לא מרגישה את אווירת היום? יש לה כל כך הרבה על מה להתפלל. עליה, על בעלה, על הילדים שבבית, על הילדה שאיתה. חסר על מה לבקש?

ידיה מערסלות את התינוקת, שאולי כבר קוראים לה בשם. שפתיה נעות במלמול חרישי, מתחטאות. פנה אל התלאות, ואל העייפות, ואל היולדות. רק לא לחטאות. לא בזכות. ברחמים.

**

התינוקת נרדמה, וזה הזמן לפתוח מחזור או תהילים, או להרהר במחשבה של מוסר. במקום זה משתלט עליה רעב גדול ונורא שמאיים לערפל את החושים. רגליה עושות דין לעצמן, מתייצבות בחדר האוכל, מעוררות את בלוטות הפה והמצפון. יום כיפור, והיא אוכלת להנאתה. מותר לה, אבל למה בהנאה שכזו? ולמה בידיים ריקות ובלב מאובן?

האולם דליל למדי. פה ושם מנקדות נשים את המרחב, מצטנפות עם צלחת האוכל. שום שיח לא נוצר. אימת יום הדין מהלכת גם במקום החולין. דיני עולה עם המגש לחדר. מברכת בכוונה. הרגשה מוזרה עוטפת אותה. לברך – בכוונה – ביום – צום?

מחשבותיה מתפרעות בלי רשות, משוטטות ברחבי צפת, נוקשות על דלת ביתה, פוגשות בבנימין, חיים ונאוה שנשארו שם. הם יודעים שנולדה להם אחות, מבינים למה אמא ברחה באמצע הלילה בלי לעדכן אותם? השכנה מסתדרת איתם? הם מתנהגים יפה? אם רק היו גרים ליד אמא או ליד אתי – הכול היה פשוט יותר. בדידות מתפשטת בתוכה. היא לבד, והמשפחה אפילו לא יודעת על הבשורה.

גלגלים מתקרבים לחדר, ושוליים בוהקים של קיטל מציצים מתחת לווילון. קולות מהוסים, וגבר שממהר לתפילת היום. איך אלחנן מצליח להתפלל, עם דילוג הלילה ורצינות היום? יום כל כך גדול, מתנה כל כך עצומה, וסנכרון לא מגובש ביניהם. מישהו צורח עליה. אולי זה המצפון, דורש שתתרכז במחזור. לפחות וידוי. משהו. טעימה. אין פה ריח מתועש של חטיפים זולים, או צרחות של מריבות. אין כאן טיפות זולגות של טחינה, או פירורי אורז שמוטחים על הרצפה. אז מה הכבדות הזו שממלאת את כולה?

קול קטן, סלחני, מזכיר לה שהיא יולדת. שתרפה. מיתרים נמתחים בתוכה, מתגוששים. מייגעים. אישוניה נצמדים לכדור החמה שמשקיף עליה מהחלון. לפחות תזכה להרגיש את תפילת נעילה, להתחבר בדקות האחרונות של היום.

מזמנת לעצמה את המנגינה של ‘אשרי’, אבנים מנסרים אותה. היא לא מונחת במהותו של יום. האדרנלין משטה בה, מטיל את הריכוז מעבר לים. עיניה נטועות במחזור. היא תתאמץ, תגיש מנחה בת תפילה בודדת, אחת בצער ממאה שלא.

“ובא לציון” היא מתרכזת. נעמדת לתפילת לחש. קהל קטן פוצח במענה עוד לפני שפסעה. התינוק של השכנה משמיע מחאה, מעיר את התינוקת שלה. דיני תוחבת מוצץ. בת היום פולטת אותו, מוחאת. היא לא אמורה להיות רעבה. אולי עוד קצת מגע אימהי ומלטף? מרימה את התינוקת. תעמוד לתפילה כשהיא על הידיים. עדיף כך. אופס, צריך להחליף טיטול. לא רק טיטול. גם סדין ומכנסונים. וחולצה. הכול, מאפס. הצצה במחוגים האדישים משקיעים בה משהו. שלום, תפילת נעילה. שלום, יום קדוש. לא ניצלתי אותך כראוי. החמצתי.

קרניים זהובות נתלות מעל הכינרת, מסנוורות. מדמיעות. בבתי כנסת יהודים מתחננים לפתיחת שער. המקדימים זועקים “ד’ הוא האלוקים”. והיא פה, יולדת חלושה ועייפה שמחליפה בגדים לחסרת הישע שלה.

דמעה גדולה נתלית בריסיה, מהוססת. נוטפת בגמלוניות על הראש הזעיר שהיא מטפלת בו. ועוד דמעה. ועוד אחת. גל גדול שוטף אותה מבפנים, פורץ באשד שנאצר בה כל היום. מילותיה דוממות, מוטלות לצידיה, חסרות הבעה והגיה. היא לא זקוקה להן, רק לדמעות הנוצצות, המזככות, הנכנעות. אני כאן, בת של מלך. דלה ורשה, מתמסרת לתפקיד שבחרת בעבורי ביום הזה. ידיה מחטטות בארונית, שולות סדין קטן, מכנסונים לבנים ונקיים. תנועותיה רכות, עוטפות, מלטפות. מסירה בגדים מלוכלכים, מלבישה בגדי לבן חדשים. כשלג ילבינו. מצמידה לליבה את הבת שזכתה בה ונושמת עמוק. מקבלת עליה את מהותו של יום.

סוכה על הראש

כן, היא אוהבת סוכות של אחרים.

לשוב

אולי זה יישמע מצחיק, אבל ההתלבטות הכי גדולה שלי בכל הסיפור הזה הייתה איזו הבעת פנים עלי לעטות על פרצופי בשעה שאני נפגשת חזיתית או צידית עם שיפי וייסמן. 

יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה

“אתה רוצה לצאת לַסיבוב?” היא שאלה אותו כשהתקרב, “לצאת?” הוא שאל, “אהמ… אולי נצא מחר?” “אבל אנחנו תמיד יוצאים בערב” היא ידעה שזה קטנוני אבל לא הצליחה להתאפק.
תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

כיצד מברכים? על מה צריך להקפיד בשעת הברכה?
רגעים כאלה, של יום שישי. מכירה?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
מה מלמדת אותנו אמה עבריה על הגאולה העתידה לבוא, בקרוב?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
בואי נדבר על זה…. איך לא עושים כלום, אבל באמת?

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!