“צריך לארגן מכירה מוזלת של מוצרי חלב”, מנחם תולה את הכובע על הוו. תמיד הרעיונות מתהווים לו בדרך הביתה. “אם נזמין כמויות, נוכל להגיע למחירים טובים מול הספק. מאמין שזה יהיה חיסכון אדיר לכולם כאן. אז מה צריך להזמין חוץ מחלב, גבינה, חמאה, קוטג’ ולבן? מה קונים לשבועות?”

שולמית מחייכת. כשהמנועים של בעלה רק מתחילים לנוע, הם כבר באוטוסטרדה. דברים טובים יוצאים מזה. אם רק היה מנתב חלק מזה ללימוד, היא הייתה מאושרת. פעם, כשפיכה בה הרצון להתנהל בתלם המשפחתי, המוכר, עוד קיוותה. היום היא מנסה להשלים עם הנתונים. לא ממש מצליחה. מה היא כבר מבקשת? רק רוצה חלק גדול יותר בתורה. עוד קצת להשביע נפש. היא לא משווה את מנחם שלה לחיליק אחיה. ר’ יחיאל, כפי שהוא מוגדר הרבה לפני שהתמנה לראש כולל. היא לא מחפשת את היוקרה שבאשת ראש הכולל, וגם לא מתאווה לבעל מגיד שיעור כמו של דבורי. מסתפקת בהחלט באברך כולל, רצוי מתמיד. מתפשרת אפילו על שני סדרים, לא שלושה. קשה לה עם סדר בוקר בלבד. לא מדויק, לפעמים גם בצהריים הוא נוטל את המגבעת, מרחיב את לבה ויוצא לכולל. בדרך כלל יש עניינים אחרים שקוראים לו. כולם מוצדקים, כולם חשובים, כולם לא קשורים לגמרא. “ללמוד זה מתיש. קשה לי שני סדרים רצופים. כשמתאפשר – אני שמח לחזור לכולל, את רואה. אבל לא תמיד זה קל. עדיף להתרכז סדר שלם בלימוד, ולא למרוח את היום כולו בלי טעם”.

כשנועה מתארת את ה’סיום’ המלכותי שערכה לאליהו, כולן יודעות למה היא מתכוונת, וכמעט מה היא מרגישה. רק היא מהנהנת כמו כולם, מרגישה את הוושט צורבת לה. אי פעם, כשהיו זוג צעיר, מנחם הודיע לה שסיימו בכולל מסכת. “למה לא אמרת לי?”, פרפר דאה בתוכה, פרש כנפיים חגיגיות. “הנה, אני אומר”, בעלה שפשף את מצחו, קטף אגל זיעה. “חם היום”.

כל אחר הצהריים היא הייתה במטבח. כל השעות של סדר ב’ – אז הוא עוד למד אותו באופן רשמי. בערב הוא חזר לבית חגיגי ושולחן מוקפד. קישים המתינו לו, ומוקרמים. לחמניות שום ורטבים. “מה זה?”, הוא צחק, מופתע.

“הסיום שלך”, הזכירה לו. הרצינה את פניו. “לא בטוח שסיימתי”, כנות פצעה אותה. “בכולל סיימו, זה נכון. אבל לא זוכר אם למדתי את כל הדפים”.

לסוכות היא ביקשה מתנה אחרת, שונה. מנחם הקשיב. תמיד משתדלת להיות קשוב לה. “שעת לימוד אחת בערב”, היא לחשה. “בשבילי”.

מנחם הרצין. הידק לסתות. התבונן בה. “אני אשתדל”, הנהן. “בשבילך”. היא הייתה מאושרת. יקרה באוזניו את המתנה. נענתה במשיכת כתף. הוא מקפיד על המתנה שהבטיח. בשבילה. מקפיד גם על שישים הדקות. לא חורג מהן, למרות שציפתה. המאור שבה לא סוחף אותו, כפי שדמיינה, וגם היא שוכחת להתפעל ממנה. מהשעה הבודדת שתורם למענה.

“אז מה צריך?”, מנחם מחזיר אותה למדפי הקירור. מה היא קונה לפני שבועות? “מעדני חלב, שמנת חמוצה ומתוקה להקצפה, אפשר גם יוגורט, גבינה צהובה. אולי גבינה קשה לאפייה”.

מנחם צוחק. “רגע, רגע. צריך לרשום את הכול. נראה לך שאזכור ככה?” העט נשלף מכיס החולצה. מנחם תופח על מכנסיו, שולף דף מקומט מאנשהו, פורס אותו ורושם בדייקנות את כל הרשימה. מתייעץ איתה לגבי כמויות אפשריות למשפחה, תוהה אם יש טעם להזמין גם פירורי ביסקוויטים טחונים וגבינה קשה, או שזה מיותר.

היא מרשה לעצמה להתבשם מהרגעים האלו, של הנתינה הפשוטה. של המחשבה על כולם. מתעלמת מדקירות קטנות שמציקות לה. שחייבות לטעון שלכל דבר יש מחיר. גם לגבינות המוזלות שכל נשות האברכים יזכו בהן.

“צריך למצא מקום מרווח, עם גישה משני צדדים”, מנחם ממשיך לחשוב בקול. שולמית שופתת מים רותחים על גרגרי הקפה. עוגת גבינה הייתה מתאימה לכאן. פינוק אמיתי. אבל היא עוד לא אוחזת שם. תמתין כבר למכירה שבעלה מארגן.

“כדאי ליידע את כולם, שלא יתארגנו מראש עם המוצרים”, היא מניחה כוס רותחת ותזכורת. מנחם ממהר לרשום לעצמו. “את יודעת שהראש שלי לא משהו”, צל כאוב מהבהב בעיניו, ממהר להימלט ממנה. הקול המעשי חוזר מהר לעצמו, תופס את רגעי הגילוי.

שולמית חומלת עליו. זה לא נושא מדובר ביניהם. מן סוד גלוי. הוא חזק בהרבה דברים, בעלה. בזיכרון קצת פחות, וגם בהתמדה. מה לעשות? כל אחד והמתנות שלו. “אני חושבת להכין שלוש עוגות גבינה לבית הכנסת”, היא מציינת, כמעט בלי קשר. “עוגות מפנקות לאלו שלומדים לילה שלם. אולי יוציאו את העוגות רק לפנות בוקר. מגיע להם הערכה, ללומדים המתמידים, לא?”

מנחם מסדר את הכיפה. “בהחלט”, הוא מסכים איתה. פותח את הפה וסוגר.

שולמית מעיינת בו. “רצית לומר משהו”.

בעלה לא מכחיש.

“מה רצית לומר?”, דחוף לה לשמוע. אולי הוא הבין את מה שהתכוונה להשמיע. אולי הוא יזכה גם כן בהערכה שלה.

“התחרטתי”.

“בכל זאת?”

מנחם מתרומם, מניח את ספל הקפה בכיור. “הערכה מגיעה לכל לומד”, הוא פותח את זרם המים. “כי אף פעם אי אפשר לדעת כמה מאמץ הוא משקיע בלימוד. טוב אחד בצער. ומהצד – בפרט למי שלא מתנסה בכך – אין בכלל כלים למדוד את זה”. הוא משתעל ויוצא מהמטבח.

שולמית מביטה אחר צעדיו. הם כבדים מעט. פסיעות של אדם שהותיר את חלבו על הסטנדר בבית הכנסת, גם אם זה רק לשעה אחת. שעה שמתשת את כוחו יותר מכל הפעילות שסובבת אותו. שום עוגה לא ממתינה לו בבית, ואפילו לא מילה טובה. והוא משתדל כל כך. לא מפספס את השעה הזו. אז למה היא בועטת בה? מתעלמת מהמאמץ הזה?

דמעות עולות לעיניה, מתנפצות על לחייה. עליה. עליו. על החלום שעומד ביניהם. החלום שהיא מתאווה אליו, החלום שבעלה לא מגשים. היא רק רוצה להיות אשת אברך. והוא לא רק. הוא גם.

המילים שלו מהדהדות בה, צורחות לה באוזניים. שולמית מתקרבת לסלון, רואה את מנחם על הספה, שמוט. אצבעותיו ממוללות דף עם מוצרי חלב.

הוא מרגיש בה. מרים עיניים. לובש את המבע המעשי. רעייתו מתבוננת בו, רואה – אולי לראשונה – את השבריריות שבו. את הרצון שתוסס בו, מתגושש באלפי עיסוקים קורצים. “ציינת נקודה חשובה מאוד”, לוחשת. מנחם לוטש בה אישונים, ממתין. שולמית אוספת אוויר. “באמת קשה לדעת מבחוץ מה דורשת שעת לימוד, וכמה השקעה יש בה. ואתה… אתה מקפיד בכל ערב לשמור על השעה שלך. אני באמת מעריכה…”

היא דוממת. לא מסוגלת לומר עוד מילה. מנסה לחפש בתוכה את ההערכה שהזכירה. מוצאת. נושמת עמוק. שומעת את מנחם מחפש הברות, מעזה להרים ראש. הוא מחייך. מרגיש גם.

היא תכין שלוש עוגות, ועוד עוגה אחת, אישית. לאיש שלה, שמתייגע על שעת לימוד בודדת. היא תייקר אותה. תיטול בה חלק. תיתן את כולה, בלי לערוך את חשבון הלימוד של בעלה. היא יכולה רק לתת מנחת הערכה, ולהתפלל. אולי יום אחד יתווספו דקות לימוד נוספות. זה יקרה כשתפנים שהשלם שלה גדול מסך חלקיו…