יש לי קטע כזה: אני פוגשת איזו חברה גנרית ברחוב. מתלהבת עד עמקי נשמתי. מזמינה אותה בקלילות וברון לסעודת שבת/ ביקור עם הילדים/ קפה ועוגה/

בלילה, אחרי שכולם הולכים לישון, אני שוכבת על הבטן, מכורבלת עם השמיכה והכרית. ראש מופנה הצידה. משהו בין דמעות לכלום. אז היום נסענו, אמא ואני,

עוד מעט יונתן ואני חוגגים תשע שנות נישואין.  אני מדפדפת בתמונות החתונה שלנו – נוסטלגיה שלא מושכת אותי בדרך כלל, אלא אם כן אני נכנסת

בשנים הראשונות אחרי התשובה, היה בי צורך תמידי, קשיח, להראות למשפחה שלי עד כמה הכול נפלא לי. כאילו אם את חרדית, את חייבת להיות מושלמת.

יש כאלה שחושבים שלחזור בתשובה זה סוג של מחלת נפש, נדירה למדי אבל לא מספיק. הם אלו שמתאבלים על לכתך לבלי שוב אל החושך הגדול,