“אמא שלי אף פעם לא סלחה לי על זה שעזבתי אתכן,” אומר אבא שלי,
וזיכרון חי, חי מדי, מציף אותי. דפיקות בדלת, דפיקות שהולכות ומתחזקות,
פעמון מצלצל שוב ושוב. אמא, יעל ואני סגורות בחדר חשוך.
עמוק באוזניה של אימא תחובים אטמים עגולים, צהובים-זוהרים.
ידעתי שזאת סבתא שלי. סבתא עם השיער השחור-אפור-לבן,
סבתא עם השן האחת החסרה בצד שמאל,
סבתא עם השפתון האדום הקצת מרוח והבושם הפרחוני, המתקתק, מעט כבד מדי.
זאת הייתה סבתא. אבל אסור היה לי לפתוח.
ואז הצעקות. והבכי. “תפתחו לי! זאת אני! בבקשה תפתחו לי!
יעל! אליענה! אני לא אשמה!!”
אנחנו מעיפות מבט אל אמא.
חיוורת פנים, מהודקת שפתיים. מניעה את שפתיה בתנועה מינימלית. לא.
“מה איתה היום?” אני שואלת, ועצבות עמומה, כבדה, צובטת את ליבי
כשאבא שלי מניע בראשו. היא אינה.
למה לא העליתי על דעתי איתה קשר, למה.
“היא צדקה,” אומרת יעל פתאום, וכל המבטים פונים אליה.
“שהיא כעסה עליך, אני מתכוונת.
אבא שלי משתוחח. “נכון.”
“אבל אתן חייבות להאמין לי…” הוא רוכן קדימה,
אני באמת הרגשתי שאין לי ברירה.
“למה?” בפעם הראשונה, יעל אינה נשמעת כמו השוטר הרע.
נחת הקול שלה רק קצת תוקפנית.
“זה לא היה בסדר. אני יודע.
תאמינו לי שאני מצטער על זה כל רגע בחיים שלי. אבל… זה היה נורא.”
“מה היה נורא?” אני שואלת בנשימה עצורה.
הוא מרים את המבט. מקיא מילים שרודפות זו אחרי זו,
אוחזות ומסתבכות, רוקדות ומכות.
“כשהבוס שלך מעיף אותך מהעבודה כי אתה שותה ומהמר ומסתובב בבנקים
ולא יכול למכור שום דבר, מה את אומרת, זה נורא?
וזה אומר לך, ככה עם חיוך על הפנים,
שלא מגיע לך פיצויים כי הוא לא חתם על שום דבר עם הביטוח לאומי
ובעצם ניצל אותך, מה דעתך, מה היית עושה?
אני הכנסתי לו כמה אגרופים, לא הכי חזקים שלי. ככה, שירגיש.
אבל זה לא הלך טוב, כי הוא הלך למשטרה,
אז אני יכול להשיג עוד עבודה
וגם ככה לא התחשק לי להוציא את הפרצוף שלי מהבית.
“הייתי אפס של בנאדם. הייתי כלומניק.
לאימא שלך היה רע, זה אני יודע כי היא אמרה לי את זה כל הזמן.
אם היא יכולה, היא לא נמצאת מתחת לאיתי
וככה דופקת את החיים שלה ואת החיים של הבנות שלה.
“אני יודע שאתן כועסות עליי וזה מגיע לי. אבל תאמינו לי,
אני לא רוצה לשרוט אותך כמו ששרטו אותי, ושרטו אותי עמוק.
היה לכם יותר טוב בלעדיי. ככה חשבתי. מה זה היה ברור.
אבל היום…” הוא משפיל עיניים, “אני כבר לא יודע.”
