“את מכירה את החלום הזה, שאת עומדת מעל מפל, מריחה ריח טוב כזה, פרש, של צמחייה ומים ניתזים, ואז פתאום את עמוק בפנים והכול מסביבך

אתמול התאוויתי לאוכל של מבוגרים. לא פסטה, לא שניצלים, לא פירה, לא פתיתים, לא מרק אדום או כתום או ירוק ובוודאי שלא לחם עם שוקולד.

אני כל כך מתוסכלת. יושבת מול המחשב כבר שעה וחצי, מחליפה כל הזמן שירים כדי שיהיה לי מעניין באוזן, מכינה כוס קפה ועוד כוס קפה

מעניין איך זה לבחור לעצמך את השם. מעניין איזה שם הייתי בוחרת לעצמי, לו יכולתי, לו רציתי. אני רוצה לדבר עם נסיה, סוף סוף. אני

רגע, למה בעצם אני עדיין עובדת כאן?? יש לי לא מעט זמן להרהר בסוגייה המרתקת הזו כשהמעלית הקטנה והחורקת מעפילה אל הקומה הרביעית. אני שוקלת

  רגע, למה בעצם אני עדיין עובדת כאן?? יש לי לא מעט זמן להרהר בסוגייה המרתקת הזו כשהמעלית הקטנה והחורקת מעפילה אל הקומה הרביעית. אני

אז זהו. המסיבה הסתיימה. אני באוטובוס, בדרך הביתה, והראש שלי כואב כאילו דפקתי אותו בקיר, מה שלא רחוק כל כך מן המציאות. לידי יושבת אישה

ענבר מתבוננת בי ואני בה. פני שתינו מנוקדות אור וצל, מתנת השמש והתריס. העיניים שלה אטומות לרגע, כאילו היא משקיפה אל יקום אחר, ואולי זה

אני רוצה להיות לבד. החדר הזה סוגר עליי. הקולות, הרעשים, עיניה של ענבר שמחייכות אליי, כל כך תמות ורחוקות מלחשוד. אז אני קמה. עוטפת את

תמיד אהבתי שמות מקוריים. גם אם אצל הילדים האישיים שלי התאפקתי והענקתי להם שמות שהם לא ייאלצו להסביר בפרוטרוט לכל מכר מזדמן. כן, אהבתי ואני