שם כתובת וטלפון

מבנה חדרים

אופציה עם בעל

מחיר התחלתי

החזרים מבתי חולים

החזרים מקופות חולים

שרותים מיוחדים

דרכי הגעה

תלוי בסוג החדר לברר מול קופ”ח הנחה לאברכים או במצב כלכלי קשה.
תינוקיה נפרדת לכל קומה.
כשרות: בד”ץ העדה החרדית  קווים ישירים מירושלים ב”ב מודיעין עילית בית שמש אם וילד
אבני נזר 10 בני ברק03-6172222 חדר פרטי וחדר לשתיים בסוויטה הבעל יכול להצטרף 30 ש”ח דמי רישום בין 330 ש”ח ליום לחדר פשוט ועד 480 ש”ח לסוויטה משתתפות במימון מלידה רביעית ומעלה ובעלות ביטוח משלים כללית כבר מהילד הראשון כשרות לנדא ביכורים
הנביאים 25, ירושלים02-6715551 חדר פרטי, חדר לשתיים וחדר לשלוש הבעל יכול להצטרף ללינה ולארוחות במחיר נוח מאוד חדר פרטי- 950 ש”ח ללילה
חדר לשתיים- 750 ש”ח
חדר לשלוש- 625 ש”ח
תוספת יציאה למוצ”ש- 350 ש”ח סיבסוד של כ-50% ע”י קופות החולים כשרות המהודרת של המלון בד”ץ העדה החרדית

ניתן להזמין בריתות וארועים עד 100 איש באולם המלון.

אורחים ובעלים יכולים להצטרף לארוחות בתשלום ולשבת באופן אישי יחד עם היולדת. הדסה בייבי
מרכז רפואי הדסה עין כרם02-5608546 24 חדרים רגילים ו-4 סויטות יש מחיר לילה- 1195- לילה 1
940 ש”ח 2 לילות- 1880 ש”ח
840 ש”ח מינימום 3 לילות- 2520 ש”ח אפשרות ליום אחד בבתי החלמה הבאים: מלון הדסה ביבי , בית החלמה טלזסטון, בית החלמה ליולדות ביכורים – עד 30 יום מיום הלידה בלבד, על בסיס מקום פנוי. יש להתקשר לבית ההחלמה לתאום ולקבלת פרטים מומלץ לבדוק ישירות עם הקופה מחירי השהות במלון הם מהזולים בארץ פנסיון מלא מחיר ללילה
יועצות הנקה מקצועיות ברוב ימות השבוע
עיסוי מפנק שמותאם ליולדת ע” מעסה מקצועית ומנוסה בתוספת תשלום ובהזמנה מראש.
אומנית הצילום -סילביה רויטמן אשר בתוספת תשלום קווי אוטובוס 12,19, 27, 42, 153. פרטים נוספים במודיעין אגד *8787

הפוסט בית החלמה חרדי הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

הכול עבר בשלום, בקלות ובמהירות, ברוך השם, ונחמי לא הבינה על מה היו כל הסיפורים המבעיתים ששמעה מסביבה כל אותם חודשים ארוכים של ציפייה. הימים בבית החולים היו רצף של ביקורים, פינוקים, ממתקים ומתנות. הרך הנולד הוא בן ראשון לנחמי ואלי הבכורים. אחיין, נכד ונין ראשון לשורה של הורים, סבים וסבתות, דודים ודודות. מבית החולים הגיעה נחמי ישר לבית הוריה. לברית הגיעה כאורחת. אמה דאגה לבגד לה ולעולל ואפילו לפאתה המסורקת. דניאל היה תינוק נוח שינק היטב וישן היטב לא פחות. כל שעשתה היה לישון, לאכול (הרבה, טעים ומפנק) להניק, לישון, לאכול (הרבה, טעים ומפנק) להניק וחוזר חלילה. אמה נהנתה לרחוץ אותו באמבטיה, ואחיה ואחיותיה המשתוקקים עמדו וציפו לזכות לערסל את הגוזל הרך, ואלי? אלי חווה את האושר הגדול כצופה מהצד.

כשעברו ארבעה שבועות, אלי אמר שהגיע הזמן לחזור הביתה. נחמי אמרה שוודאי ונכון ואיזה יופי. אלי ואביה העמיסו את העגלה היוקרתית (סבא וסבתא של נחמי) ואת כל הציוד החדש (אמו וסבתו של אלי רוקנו את כל החנויות לממכר מוצרי תינוקות) והם חזרו הביתה, מאושרים ומצוידים גם בקופסאות עמוסות במזון להקפאה. הם חזרו הביתה להיות אבא ואמא באמת.

אבל אז כבר לא היה הכול פשוט כל כך, וגם לא כל כך יופי.

התינוק הקסום שישן היטב עד כה, הפסיק לישון היטב. הוא לא הפסיק לבכות, ונחמי לא ישנה ברצף יותר משעתיים וחצי. אלי היה מוצא אותה בערב לבושה עדיין בכתונת לילה, כשהקן שלהם זרוע בכוסות קפה שהתקרר. אלי שלמד יום שלם בכולל מרוחק, יצא מדי בוקר וחזר הביתה בשמונה בערב, עייף, רעב ומותש, ולהפתעתו פגש גם אותה עייפה ומותשת אחרי יום ארוך שעבר גם עליה. הוא לא הבין מדוע אין אוכל מוכן על השולחן, אין חולצה מגוהצת בבוקר ואין גרביים מגולגלים למשעי בסלסלה. הוא לא הבין מדוע היא חסרת סבלנות, עייפה או מתלוננת שלא הספיקה לעשות כלום. הרי היא לא יצאה מהבית כל היום, היא בחופשת לידה.

הוא לא יודע שהיא כל היום החליפה חיתולים, הניקה, ניסתה להרגיע, נדנדה כדי שיירדם, שוב החליפה חיתול ושוב הניקה ונדנדה. ואיך ידע? היא עסוקה כל כך, ובכל פעם שהוא פוגש אותה היא לפני ואחרי וכמעט תמיד באמצע, וכשהוא מבקש להרים או להרדים, היא אומרת “תיזהר, תחזיק את הראש, תעשה לו כך ולא כך וגם לא אחרת ולא כדאי ותיזהר”. וכשמתחילים לדבר, האוצר מיילל ושוב צריך לאכול, ושוב הוא פולט וצריך להחליף חיתול וגם בגד. והוא מחכה במטבח, כי לתינוק מפריע כשמדברים לו מעל הראש. אז הוא מחכה בסבלנות, והאוכל מתקרר, ואז הוא מגלה שנחמי נרדמה, ושוב אלי מרגיש מאושר אבל קצת לא שייך, צופה מהצד.

לא נעים להודות, אבל אבות הם ללא ספק הצד המקופח של התהליך המופלא הזה. בחודשי הציפייה זכית, נחמי, לכל תשומת הלב. כולם דאגו לך, פינקו אותך ותמכו בך, ולאחר הלידה כל תשומת הלב עברה לדניאל. איפה בדיוק משתלב אלי, האב הטרי? איש לא שאל אותו איך הוא מרגיש עם השינוי שמתחולל בבית, אף שגם עליו עברו דברים וגם לו המצב החדש אינו פשוט לעיכול.

לידה מפירה את האיזון במערכת הזוגית. המעבר מחוסר ילדים להורות הוא חד, דרסטי ומטלטל.

כל לידה, לא משנה כמה אחים יש לתינוק החדש, ובמיוחד כאשר זהו הילד הראשון – משנה את כל מה שהיה עד היום. הורות היא מערכת יחסים משולשת שיש לבנות מן היסוד, אך מאחר שאתם חסרי ניסיון, יהיה קשה לצפות כיצד תתנהל ואילו משברים והפתעות היא מזמנת. נדרש זמן כדי למצוא את האיזון החדש שנכון לכם, וגם הרבה חכמה ומודעות שלך, נחמי. שלא במתכוון, לפעמים התינוק החדש שנמצא במרכז, וההנקה, העייפות שלך, הטיטולים והגזים – דוחקים את אלי קצת הצידה.

שלא במתכוון, ההשקעה הרבה בתינוק קצת פוגעת בו רגשית.

דווקא עכשיו הזמן להשקיע בזוגיות. נכון, אחרי הלידה בקושי יש לך זמן לאכול, לישון או להתקלח, אבל דווקא עכשיו חשוב שתשקיעו קצת זמן בזוגיות שלכם ותחזקו את החיבור ביניכם. זה כנראה לא יקרה מעצמו. דברו אחת עם השני, שתפו אחד את השנייה במה שעובר עליכם. תנו מקום לרגשות השונים. כרגע בבית זה קשה? הזמיני בייביסיטר טובה ואמינה (גם סבתא או דודה באות בחשבון) ותשריינו ביומן זמן רק של שניכם. כזה שבו שיוצאים מהבית, מתלבשים יפה ויכולים להקשיב זה לזה בנחת כמו פעם, לפני השינוי הגדול.

שתפי את אלי בטיפול בתינוק. אלי הוא לא העוזר בעת צרה, אלא האבא של דניאל. אל תחסכי או תמנעי ממנו את השותפות הזו. אל תשכחי, אבל מלבד הנקה אלי יכול לעשות הכול: הוא יכול לחתל, לקלח, לטייל, להשכיב לישון, לשחק ולהרגיע. לכן, אם את רוצה שגם אלי יהווה חלק דומיננטי בחייו של התינוק שלכם, למדי אותו את הדברים ממש כמו שאת למדת.

מדי פעם הכיני מנת חלב (או תחליף חלב) ותני לאלי לקום להאכלת הלילה. אפשרי לו לתת לך לישון לילה אחד רצוף. שם, בלילה, ירקמו החוטים העדינים של אב ובן. שם יתהווה החיבור הרגשי של אלי אל התינוק וכך הוא ירגיש שותף אמיתי.

הפוסט קפה בשניים | מזל טוב, אב נולד. הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

“נכון שזמן רב עבר מאז החתונה הקודמת במשפחה, חיים, אבל אז לא היה לנו תינוק. היום השתנו הנסיבות במשפחה שלנו לגמרי. אני לא אהנה בחתונה אם נביא אותה”.

“אסתי, את מכירה את אמא שלי. “לא אהנה” הוא משפט לא משכנע בכלל. נראה לך שאמא שלי תעבור בשתיקה על שגילי לא תהיה מצולמת עם כל הנכדים שלה? ומה עם סבתא שלי ואחותה, שמגיעות במיוחד מארצות הברית?”

“חיים, ברגעים הכי משמעותיים היא תצטרך אותי, וזה יכול להיות אפילו בשעת החופה. גילי תרצה את שלה בכל מקרה, ולא תתרגש מכך שבדיוק עכשיו החתן בא לכסות את אחותך. האיפור ונעלי העקב שלי לא ממש ישכנעו אותה שעכשיו זה לא הזמן. אתה רוצה להשוויץ איתה? תזמין את סבתא שלך ואת אחותה אלינו הביתה. אני מבטיחה להכין להם שטרודל למופת. ואמא שלך? תחשוב על מענה הולם. תגיד לה שגילי תינוקת רגישה לרעש והיא תסבול במקום רועש כל כך. תגיד לה שתינוקות צריכים לישון ולא להסתובב באירועים בלילות. הם צריכים שגרה וסדר יום. תגיד לה שהמוזיקה הרועשת לא רק מציקה, אלא עלולה לגרום לבעיות בלתי הפיכות”.

ילדים קטנים ואירועים דחוסים והמוניים זה לא דבר שהולך ביחד.

“למה אתה לא מבין שגם אני רוצה ליהנות? בסופו של דבר, מי שיסתובב עם גילי כל הערב – כשהיא בעגלה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב כשהיא צורחת על הידיים – יהיה אני. אתה תשב עם אחים שלך וכל המשפחה, או שתרקוד בעליזות עם הגיס החדש שלך במרכז המעגל. תחשוב על זה, זה לא הוגן”.

אסתי נגד, חיים באופן עקרוני איתה, אבל מעשית, אמא שלו יושבת לו על הכתף, אז הוא בעד.

אז לקחת אותה רק לחופה? להביא בייביסיטר לאירוע? או לא לקחת אותה בכלל ולהסתבך עם החמות?

התלבטות.

חתונות הן זמן שמח ומרגש. חתונה היא אירוע שמעורר מקומות רגישים שנידחים או שמצליחים להיות מודחקים בזמני שגרה. ההכנות לחתונה יכולות לעורר מחלוקות טיפשיות, אמנם, על צבעים, צורות ומנהגים, והן יכולות לגעת גם במקום העדין של יחסי כלה-חמות, כשהבעל נמצא בתווך, נבוך ולא ממש יודע איך לרצות את שני הצדדים ולצאת בשלום.

אסתי, את כבר מכירה את חמותך, אז את יכולה להבין את המצוקה של חיים. הוא לא נגדך, הוא מול אמא שלו.

קודם כל, בכל מה שקשור לטכני, נדרשת היערכות. צריך לקחת בחשבון את הצרכים של התינוק הקטן ולהתארגן בהתאם כדי שתוכלו ליהנות וכמה שפחות להתעצבן. כדאי לחשוב איפה נכון להתלבש בהתאם לזמן הנסיעה, ואולי כדאי יהיה לקחת את הבגדים על קולב ולהתלבש באולם מיד כשמגיעים. (ולהתכונן לכך שיתכן שבמהלך הערב התינוק יפלוט על השמלה היפה או על החליפה החדשה). להצטייד באוכל בשבילו, שאוב או מקופסא, ובבגדים להחלפה. לחשוב על כך שגם אם יישן כמו מלאך קטן כל הערב, כשתגיעו הביתה מותשים ועייפים, הוא יתעורר רענן ועירני.

אבל בקשר לרגש – זה כבר מורכב יותר. לפעמים לא שווה לעורר מהומות על ערב אחד, ארוך ככל שיהיה. בואו בהחלטה משותפת שבאתם ליהנות, וכל אחד ייקח אחריות ויעשה כל מה שהוא יכול כדי ששניכם ייהנו. תחליטו מי אחראי מתי, מה עושים אם התינוק לא מסתדר בפנים, מי יוצא איתו כשצריך, מי מרדים, מי מחליף טיטול. חלקו את התפקידים ביניכם מראש, כך במהלך החתונה לא יווצרו חילוקי דעות.

“אסתי, דיברתי עם אמא שלי והסברתי לה את המורכבות. אמרתי לך, באמת חשוב לה מאוד שכולם יהיו ויראו בתמונות. אז היא ביקשה שתזמיני בייביסיטר, וברגע שהתזמורת תנגן את התו הראשון של ניגון החופה – גילי והשמרטפית יהיו בדרכן הביתה. אה, כן, היא משלמת”.

מזל טוב!

הפוסט קפה בשניים | כשתגדלו, תבואו הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

רק עם זוג אחד נוצר קשר. יניב גבוה ופניו מוארות, פאותיו ארוכות ומסולסלות, כיפה לבנה גדולה מאוזן לאוזן, מלא חיים ותוסס, מברך תמיד בשלום רועם כל  אחד מדיירי הבניין. מעיין, קטנה ורכה, חצאיותיה הרחבות נושקות לנעליה, ראשה צנוף במטפחות צבעוניות ואת ברכת השלום שלה בקושי יכלה אסתי לשמוע. חמש שנים הם מתגוררים שם בעליית הגג, ועדיין לא בורכו.

“אני לא יכולה יותר לחכות”, בכתה מעיין ליניב ערב אחד, כשאחר לשוב מבית המדרש. “קשה לי כל כך האכזבה הזו מדי חודש. יש לי רגעים קשים שאני לא מוצאת כוחות יותר להתפלל, כי אני כועסת ועצובה. אני כבר לא יכולה לעלות במדרגות ולשמוע מכל דירה בכי של תינוק. אני לא רוצה לצאת החוצה לתלות כביסה ולראות בכל מקום ילדים צוחקים. איך אתה לא מתפרק? איך אתה ממשיך לחייך ולא לבכות כשאתה מלטף לחי של הילד של השכן שהתחתן שנתיים לפנינו?”.

ההתמודדות עם מצב של עקרות, עם חוסר היכולת להגשים את החלום להקים משפחה גדולה, היא התמודדות קשה שהרבה עצב, תקוות שנכזבות ובדידות קשורים אליה. עקרות, בדיוק כהורות, כרוכה בזמן, בדרך, במסלול. מדובר בעצם באותו מסלול, אלא שלפעמים הוא מוביל לילד, ולפעמים למשהו שהרבה יותר קשה לתפוס: לרׅיק, להעדר, לנקודת-גבול מסתורית בין תקווה לייאוש, לאֵבֶל על משהו שמעולם לא היה לך.

שמחה היא עבודה, מעיין, זוהי משימת חיינו. רבי נחמן מברסלב אומר שאדם צריך ממש להכריח את עצמו להיות שמח. כן, להכריח. לחשוב על זה, להתאמץ למצוא דרכים ושיטות, לנסות כל הזמן לייצר שמחה. זו עבודה קשה אבל הכרחית, ורבי נחמן מסביר למה: “רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה היא עולם החירות“.

אדם יכול להגיע ליישוב הדעת, לריכוז ולאיזון, רק אם ינצח את העצבות, רק אם הדאגות והדחפים והתסכול שלו לא יובילו אותו, רק אם יפעל מתוך שמחה. ברגעים קשים אנחנו נוטים להתמקד במה שחסר, בלי להתייחס לכל מה שיש לנו. זה חשוב מאוד, כי הכרת תודה, הערכה ונקודת מבט חיובית יוצרות אנרגיה בריאה שממגנטת אליה שפע ומביאה אלינו דברים טובים. אם אנחנו מתבלבלים ומאבדים את הפרופורציה הנכונה בהסתכלות שלנו, אנחנו מאבדים את ההווה. החלומות לעתיד וההתעסקות במה שנמנע מאיתנו בעבר, גורמים לנו להחמיץ ולאבד את הכאן ועכשיו.

אנחנו לא התסריטאים של חיינו. נראה לנו שהדרך שלנו מלאה מהמורות ובורות, אבל יש בה גם נוף יפה ושבילים נוחים להליכה. גם כשיש לנו רגעים קשים, זה הזמן להזכיר לעצמנו כי הנפש והרגש שלי לא תלויים בגורמים חיצוניים. מה שבאמת קובע, נובע מבפנים, וזה דווקא בידינו. השמחה האמתית מגיעה מתוך בחירה ואפשר לעורר אותה בכוח המחשבה וההתבוננות על כל הטוב שכבר קיים בחיינו. יש לה את הפוטנציאל לשחרר אותנו מההתניות שאנחנו עושים בראש לגבי מתי ואיך נהיה שמחים. היכולת להיות שמח בלי קשר לנסיבות ולמצוא שמחה גם ברגעים של עצבות, היא היכולת להיות חופשי. אתה, יניב, הוא שבוחר על מה ואיך לחשוב. את, מעיין, היא זו שבוחרת על מה ואיך לחשוב, ובסופו של דבר, שניכם צובעים את התמונות שמופיעות על מסך חייכם. כשהאדם עצוב, השמחה האמיתית היא הדרך היחידה שלו לחזור ולהיות המוביל. לכן רבי נחמן קבע ש”מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד”. זו מלחמת החיים שלנו – כל רגע שבו אנחנו חוטפים שמחה ומחליטים להסתכל על העולם באופטימיות ובעין טובה הוא רגע קטן של ניצחון, רגע קטן של חירות.

הפוסט קפה בשניים | החופש לחשוב הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

הם הגיעו לכאן לפני שמונה חודשים לדירת ה’סלח לי’ הקטנטונת בקומה החמישית בזית 43. הרבה אחרי חצות, היישר מאולם האירועים. היא בשמלת הכלולות והוא בעניבה הלבנה. והם באמת מאושרים, ממש כמו שמכריז השלט. הם יוצאים יחד בכל בוקר. בשעות אחה”צ המאוחרות שולי חוזרת, קוצצת סלט, שופתת מרק, מכבסת, מגהצת ומבריקה את 25 המטרים הרבועים של הקן שלהם, לפני שנפתלי מגיח בסערה. הם יושבים יחד לארוחת ערב ליד השולחן הערוך הדחוק בין הספה והמקרר, ומספרים ומשתפים זה את זו בחוויות היום שעבר. שולי בעדינות ובאיטיות, ונפתלי בדרמטיות ובצבעוניות מרגשת. משתפים, כן, ממש – חוץ ממקום אחד, שנפתלי מגיע אליו שלא במתכוון, כי כבר עשרים שנה לימדו אותו הוריו שעל פני המחוז הזה חולפים במהירות, ממש במרוצה. אבל ככל שחולפים הימים נפתלי מרגיש כי שוב ושוב רגליו נושאות אותו אל המחוז הווירטואלי הזה, והוא רוצה לספר עליו לשולי, על הסוד הזה שמשפחתו נושאת כבר 30 שנה. אבל הוא, שהדיבור מעולם לא היה קשה עליו, לא מוצא את המילים, והמשא נעשה כבד מיום ליום.

אחיו הבכור של נפתלי לוקה בתסמונת דאון. נפתלי, כמו גם שאר אחיו, מעולם לא ראו אותו. כך בחרו הוריו להתמודד עם הנושא. יום אחד גילה נפתלי, לגמרי במקרה, את קיומו של הסוד הזה, והובהר לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי זהו סודה הכמוס של משפחתו ואסור לדבר עליו. עכשיו, כאשר הוא יושב מול שולי, הוא מרגיש ייסורי מצפון שהפן הזה בחייו הוסתר, ושוב ושוב עולה בו הצורך לשתף ולפרוק מעליו את המשא הכבד, כי לא ייתכן שיהיו ביניהם סודות. מצד שני, הוא פוחד שהגילוי יפגע בה, לא רק בגלל מה שיספר לה, אלא מעצם העובדה שהסתיר ממנה, והוא לא יכול לסבול את המחשבה שיפגע בה כל כך. נפתלי חושש גם מניפוץ התדמית האידיאלית שיש לשולי על משפחתו. אולי היא תחשוב עכשיו שאנחנו שווים פחות? 

אנשים לא מספרים כל מה שקורה בבית פנימה. מידת השיתוף קשורה במידה שבה החברה מורגלת לשמור כל דבר שנראה לא בקו הנורמה – בתוך תחומי הבית, אבל גם באופייה של המשפחה והאדם עצמו. לפעמים אנשים לא משתפים בגלל תחושת בושה והאשמה עצמית, אולי ממחשבה שהם אשמים שנולד להם ילד כזה, או שהם אשמים בנשירה מהדרך או בלקות הלמידה – דבר שכמובן מוטעה לחלוטין. הבושה וההאשמה העצמית מונעות מאנשים לתת לדברים לצאת החוצה, והם בוחרים בדרך של הסתרה. לעיתים הסתרה חלקית של השמטת פרטים, ולפעמים הסוואתם. סודיות מגיעה לפעמים ממקום של תקווה המצדיקה את ההסתרה, כי “אם העניין יסתדר בעתיד, טוב שלא סיפרנו ונוכל למחוק תקופה זו מחיינו”.

יש היבטים מסוימים בחיים שצריכים להישאר פרטיים, אפילו בנישואין, אך יש מידע שחייבים לגלותו –  אם כי בזמן ובמקום המתאימים. מידע כמו בעיה בריאותית-גופנית, חובות כבדים, תסבוכת כלכלית, תיק פלילי משמעותי או פרטים חשובים אחרים – על חלק מעובדות אלו להיות נידונות בשלב מוקדם יותר בקשר. בעיות אחרות, לעומת זאת, יכולות לחכות עד שבני הזוג ירגישו יותר בנוח זה עם זו.

דמיין לעצמך, נפתלי, ציר שבצידו האחד חשיפה מוחלטת ובצידו האחר סודיות מוחלטת. לכל זוג יש מקום מיוחד ושונה על הציר הזה. רוב הזוגות ימצאו את מקומם בטווח האמצעי ולא באחד מהקצוות. יש דברים שלא חייבים לחשוף באופן מלא, לדוגמה דברים שיתכן שיפגעו בבן הזוג או יכעיסו אותו. התורה עצמה מרשה לשנות מהאמת לצורך שמירה על ההרמוניה בחיי הנישואין, כשהיא שבה ומדגישה את פליאתה של שרה נוכח האפשרות של הבאת ילדים לעולם בגיל כה מבוגר. היא משנה את תשובתה כדי למנוע גרימת אי נוחות לאברהם. אבל מן הצד השני, ניסיון להסתיר תחומים שיש להם השלכות אמיתיות על חיי הנישואין – לחלוטין אינו נכון.

לא נכון ולא כדאי לך עוד להסתיר, נפתלי. ההסתרה גובה ממך כוחות נפש שאתה צריך אותם עכשיו לבניית ביתכם. אתם בשנה הראשונה ואתם מקימים עכשיו את היסודות, והיסודות חייבים להיות יציבים ואיתנים. שולי אולי תפגע, אבל ככל שתדחה את הגילוי הפגיעה שתחוש תהיה גדולה יותר. בחר עיתוי נכון ותפאורה הולמת, ועשה את זה.

הפוסט מ”טמונים – שומרת סוד הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

אחר צהריים אחד, כאשר ניסתה מתכון מורכב במיוחד כדי להפיג את שיממונה, צלצל הטלפון. איש בעל קול רשמי ברך אותה לשלום והזמין אותה לראיון במקום עבודה יוקרתי במיוחד, למשרה רמת דרג. אם תוכל בעוד יומיים בשעות הבוקר, בבקשה.

גיטה ישבה בראיון כחולמת. הכול היה יפה מכדי להאמין והיא החליטה בדרכה הביתה שתעשה הכול, אבל הכול, כדי שיהיו מרוצים ממנה.

אז הכול היה – להישאר שעות נוספות, לא תמיד בתשלום; לקחת עבודה הביתה; להיות יצירתית; להתנדב להכין את הארוחה המשותפת, כשחלק מהדברים על חשבונה; לאסוף כסף למתנה להולדת בנו של הבוס ולמשלוח מנות לכל העובדים; להיות במתח מתמיד, לא אופייני. יענקי היה גאה מאוד במשרה האחראית שקיבלה רעייתו הטרייה וראה בעין יפה את מאמציה, אבל כשבפעם השלישית באותו שבוע היא חזרה יחד איתו הביתה והפשירה נקניקיות לארוחת הערב, הוא התחיל לשאול את עצמו האם משהו לא תקין כל כך מתרקם פה, ואם הצר שווה בנזק המלך.

גיטה כעסה מאוד. “אתה לא מבין שככה מתקדמים בעבודה! אתה לא מעריך את המאמצים שלי כדי שתהיה לנו פרנסה יציבה ואתה גם לא מעריך את המאמצים של אמא שלך להשיג לי את העבודה הזאת!” וגם, “אז מה אם לא אגיע לחתונה של חבר שלך כי יש לי ישיבה דחופה? אפשר לחשוב שאחסר למישהו שם” וגם, “יענקי, זה זמני, אתה לא מבין? זה רק זמני. אחרי שנה, כשארגיש שם בטוחה, אני לא אהיה נלהבת כל כך”.

יענקי לא בטוח שישרוד שנה, וגם ממש בטוח שגיטה לא תשתנה אם היא לא תבין במה היא טועה.

גיטה לא מרגישה איך לאט לאט היא נעשית מכורה לעבודה. השאיפה שלה למצוינות מפריעה לה והצורך בתמרון מתמשך גובה ממנה מחירים לא פשוטים. גיטה לא מספיקה לנוח, אין לה זמן כמעט לשום דבר, אין לה אפילו זמן לצאת עם יענקי לאירועים, והשחיקה שלה בלתי נמנעת. למעשה, עצם החתירה המבוהלת והבלתי פוסקת שלה להגשים את החלום שטוותה – משיגה את ההיפך בדיוק.

“גיטה, תחשבי שאני הייתי נעלם כך וירטואלית מהחיים שלנו… אני חי בתחושה שהעבודה שלך חשובה לך יותר ממני. קשה לי לאכול נקניקיות. לא מפני שאני מפונק, אלא מפני שאני יודע מה המחיר הרגשי של הנקניקיות האלה. העבודה שלך בלבלה לנו את החיים”.

עצרי לרגע, גיטה, ותחשבי קצת. דמייני את החיים שלכם כמו מְכל שאפשר להכניס לתוכו בכל זמן נתון 8 דברים בלבד. דמייני שיש מקום לכמה דברים בגודל בינוני, לדברים קטנים יותר, ואחריהם לעוד כמה דברים קטנטנים וזהו. אין עוד מקום. כל מה שתכניסי מעבר לכך יישפך החוצה. עכשיו את צריכה לבחור מה הכי-הכי חשוב לכם. מכיוון שאת בוחרת מה להכניס, זה אומר שאת יכולה לבחור התנהלות אחרת, או סדרי עדיפויות אחרים בחיים.

לאחר שסדרת את המכל הגיע הזמן שתחליטי מה יעזור לך לשמור מכל משמר על הבחירה הזו. יענקי יוכל לעזור לך, כי הוא מהצד והוא רואה את הדברים באופן נקי יותר ממך.

בכל פעם שמשהו חריג קורה, תשאלו את עצמכם שתי שאלות מפתח: “מה יותר חשוב לנו?”, ו”האם אני חייבת?”.

הפוסט את מעדיפה את העבודה על פני? הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

“השבוע יש לי יומולדת. החלטתי שהפעם אני לא מזכירה לבעלי. 

מעניין אותי אם הוא יזכור לבד. נראה כמה אני חשובה לו”, אמרה לי תמי בהכרזה נחושה.

“ואם הוא לא יזכור?”, העזתי לשאול.

“—“

“אם הוא לא יזכור”, היא אמרה, “זה יהיה עצוב מאוד”.

“מי יהיה עצוב?”, שאלתי והסתכנתי שאני ממש הולכת להרגיז אותה.

שתיקה.

הוא.

אני.

אני ואז הוא.

הוא ואז אני ואז הוא.

לא יודעת…

“אז אולי זה רעיון לא כל כך טוב?”, הצעתי.

“את צודקת”, היא ענתה, אבל היה נראה לי שהיא מאוכזבת עוד לפני שה’מבחן’ התחיל…

איך זה קשור אלייך?

מכירה את התופעה?

גם את מוצאת את עצמך בוחנת את הסביבה לעיתים קרובות? 

“אם הוא אוהב אותי, הוא חייב לשים לב שאני עצובה” ועוד מחשבות דומות.

זה קורה לנו אפילו בצורה לא מודעת.

אנחנו מצפות מהסביבה שתכיר בנו, תאהב אותנו, תייקר ותחשיב אותנו. ההכרה החיצונית היא מעין אישור לכך שאני שווה.

כשאוהבים אותי, אני מרגישה ראויה וזה עוזר לי לקבל את עצמי. אך מה עושים כשהנבחן נכשל? עד כמה זה אכן הוכחה שאני לא שווה? שלא אוהבים אותי? שאני “לא באמת עומדת לו בראש”?

אולי לפעמים קשה לנחש מה עובר עלייך ומה בדיוק את רוצה עכשיו?

ואם את עצובה, זו הוכחה לכך שאת מצפה ליחס? אולי הוא חושב שאת מעדיפה את השקט שלך?

משהו לקחת לדרך

נסי לנסח את עצמך במילים ברורות, להסביר למה את זקוקה ולמה את מצפה מהסביבה.

חוסר בתקשורת גלויה וכנה עלולה להביא ל’מבחנים’ כושלים וכואבים, ולא, לא בגלל שאת לא חשובה, אולי מסיבות הרבה יותר פשוטות.

מכירה? מוזמנת לשתף אותי באישי!

הפוסט הוא קנה לך מתנה?? הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת עם בעלך בטלפון? תציצי רגע ביומן השיחות בפלאפון. מסתבר שהשיחה האחרונה שלכם הייתה לפני חמש דקות, שעה או מקסימום חצי יום, נכון?

את יודעת כמה נשים סביבנו לא דיברו עם הבעל שלהן כבר כמה שבועות? ולא בגלל שהן לא רוצות, אלא בגלל שהן לא יכולות. לבעלים שלהן אין פלאפונים, הם לא חזרו הביתה כבר כמה שבועות. ולא, הם לא יצאו לחופשה, הם נמצאים בעזה, מסכנים את חייהם במלחמה.

והנשים נשארו לבד עם הילדים. מתמרנות בין בית לעבודה, עושות לבד שבתות, מבצעות את התפקידים של אבא ומנסות לשדר לילדים רוגע למרות שמבפנים הן אכולות דאגה אמיתית.

רובנו לא מתמודדות עם הלבד הזה, עם החרדה העצומה מכל טלפון לא מזוהה או דפיקה על הדלת ועם פחד לופת מכל שם שהותר לפרסום.

בעוד נשים רבות לא עוצמות עין בלילה מדאגה, אנחנו נכנסנו לסוג של שגרה.

דיברתי השבוע עם חברה שבעלה לא בבית משמחת תורה (אתן מבינות? אתן יכולות לדמיין את זה? אני לא…) היא סיפרה לי על הקשיים, על האמונה והתקווה, ורציתי שגם אתן תשמעו את הדברים שלה. ‘ביחד ננצח’ זה לא עוד סלוגן ריק מתוכן. זו אמירה שמייחדת את העם שלנו. הכוח שלנו הוא בשימת לב לאחר (גם אם הוא שונה ממני) ובעזרה הדדית.

אביגיל בירנבוים, מנהלת את משרד הפרסום ‘א.ב. בפרסום’ בירושלים. אמא לארבעה ונשואה לדוד, קצין במילואים בשריון (טנקיסט), ביום יום אברך בישיבת ‘הר המור’. אביגיל פינתה זמן יקר מהיום שלה לענות לנו על השאלות שיעזרו לנו להבין פן נוסף בסיטואציה המורכבת של המלחמה ולהתחבר לאתגרים שהיא ונשים רבות חוות בתקופה האחרונה.

איפה המלחמה פגשה אתכם?

באמצע החיים. כמו כולם, מן הסתם, היינו שקועים בהתמודדויות יום יומיות פשוטות שבדיעבד מרגישות אולי פחות רלוונטיות. בעלי גויס למלחמה במוצאי שמחת תורה, היישר מתוך התרוממות הרוח של החגים, ואני נשארתי לבד עם הילדים.

כרגע הם בעומק הלחימה בחאן יונס.

מה זה אומר בפועל?

שהם לוחמים כבר כמה שבועות בשטח אויב. בלי פלאפונים ובלי יכולת לתקשר.

אפשר להגיד שאנחנו לבד כבר 3 חודשים. אבל ההרגשה היא שעם ישראל איתנו. 

אנחנו מרגישים ערבוב בין חרדה תהומית לבין אמונה ענקית.

אמונה שאנחנו עם ישראל שזוכים לחיות בארץ ישראל. לא בחרנו לצאת למלחמה הזו, אבל אנחנו מתפללים לנצח בה ולזכות לגאולה שלמה בקרוב. מתוך רוממות רוח ושמחה עצומה ומצד שני חרדה תהומית לשלומו של בעלי ושל כל חיילינו.

איך הילדים מתמודדים?

אנחנו קהילה שיש בה הרבה משפחות מגויסים (כמאה), וב”ה הילדים מרגישים מאוד עטופים ומחובקים. יש רגעי שבירה, אבל אני משתדלת מאוד להעביר להם כל דבר בצורה הכי חווייתית שאפשר.

לדוגמה: עשינו כאן חגיגות חודש למלחמה, וגם חודשיים, וככל הנראה נחגוג פה גם את החודש השלישי…

הזמנו משהו טעים, הודינו לה’ על הניסים העצומים ועל החסדים שאנחנו זוכים להם, והתפללנו!

איך ילד בן 3 חווה את זה? איזה כיף, עבר חודש – מזמינים וופל בלגי

הילדים שלי מסתובבים עם נשק של תחפושת מפורים מיום אחרי שמחת תורה, ויש גם ימים שהם יוצאים לגינה עם תחפושות של חיילים. בגדול, אני זורמת עם הרבה דברים שלא הייתי מאפשרת ביום יום. דברים שירימו להם וישמחו אותם.

מה הכי קשה לך?

לא יודעת מה הכי קשה, יש הרבה דברים מאתגרים… קשה לי מאוד לראות את הרוע והשנאה של אומות העולם כלפינו. זה שובר אותי.

קשה לי גם להרגיש שאני מחזיקה הכול לבד: עסק, ילדים ובית, ובשום זירה אין הנחות משמעותיות. בואו, הכביסה ממשיכה להיערם, המיטה לא מציעה את עצמה וב”ה יש הרבה עבודה.

מה את מצפה מאיתנו?

אני רוצה להרגיש שאנחנו לא לבד. שגם מי שלא נוטל חלק במלחמה באופן פיזי – לא ממשיך בשגרת היום יום. שאתם מתפללים, שאתם לא מרפים, שאנחנו במחשבות שלכם. שאתם מבינים שיש פה אנשים שמוסרים את הנפש כפשוטו.

שתהיה הכרת הטוב על זה.

בלי שיחות קטנות וקטנוניות עכשיו על שיטות ותירוצים.

את האידיאולוגיה נשמור לזמן אחר.

עכשיו תהיו איתנו.

תצטערו איתנו. תבינו את תחושת החרדה. את הפחד ואת חוסר האונים.

תרימו לנו. תגידו מילים מחזקות.

אין לכן מושג כמה זה משמעותי!

כמה לפעמים מילה קטנה יכולה להרים אותי להרבה מאוד שעות.

כמה מחוות של אנשים שלכאורה לא קשורים אלי – פשוט נתנו לי כוח, שהעניק כוח לעוד אנשים רבים. כי כשלי יש כוח – זה מקרין על הילדים שלי, על בעלי ועל כל העורף.

מה עוזר לך להתמודד עם החרדה?

קודם כל – אמונה.

הבנה שהכול שלו ומאיתו.

ולצד זה אני בנאדם של שגרה ורוטינות.

זה מסדר לי את הראש.

חזרתי מהר מאוד לעבוד אחרי ההלם הראשוני, פשוט הכרחתי את עצמי לחזור.

אני משתדלת גם לעשות כושר ולשמור על סוג של שגרת אוכל בריא. אני מרגישה שכשאני מקפידה על זה – אני מפוקסת יותר ומרגישה טוב יותר.

מהם מקורות התמיכה שלך?

מרגישה שהאמונה היא העוגן המרכזי. אני שואבת המון כוח מההבנה שהכול מדויק לנו, שלריבונו של עולם יש תוכנית פשוט מדויקת בעבורנו.

והתפילות! התפילות של עם ישראל מחזיקות אותנו. אנחנו נאחזים בהן כל כך.

מעבר לזה שיש להן משמעות, יש להן כוח מחבר. תפילה מפילה מחיצות. כפשוטו.

יש לכל אחד ואחת זכות וחובה להתפלל ולקחת חלק במלחמה הזו, כל אחד כפי יכולותיו.

בעלי לא נלחם בחזית הפיזית, הוא תורם למאמץ המלחמתי עם לימוד תורה ותפילה. סדר היום שלנו לא השתנה בעקבות מלחמה והייתי יכולה להתעלם, אבל אני חושבת על כל הנשים שבשבילן כלום לא נשאר אותו דבר ומרגישה שמוטלת עלינו החובה לשאת בעול, להתפלל (כאילו מדובר בבעל שלנו שנמצא בעומק עזה), להתעניין (מה יכול לעזור), לסייע (אפילו להוריד את הזבל יכול להיות הקלה עבור מישהי שעושה את זה לבד כבר כמה חודשים) ולהעניק תחושה שאנחנו יחד במלחמה הזו.

בתפילה לגאולה שלמה בקרוב בחסד וברחמים,

דיתי

הפוסט ביחד ננצח – נשות המילואים הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

אסתי עומדת בפתח מרפסת השירות, ערימת כבסים יבשים בידיה, תוהה מה מבריק כל כך, ולאן חיים ישמח כל כך להגיע.

נלהב כולו חיים מתחיל לספר: “זה היה דני, את יודעת, חבר החדר שלי מהישיבה. הוא ועוד שני חברים שלנו רוצים ליסוע למירון, לדוד של דני יש צימר קרוב לציון ונוכל לישון שם לילה אחד, כך אוכל לנצל לנצל את הימים האחרונים של ‘בין הזמנים’. כבר עברו יותר מעשר שנים מאז שעזבתי את הישיבה, ובאמת המון זמן לא נפגשנו, ואת בכל מקרה בעבודה… זו יכולה להיות חוויה מאוד מאוד מיוח…”,

קולו גווע כשהוא רואה את פניה ההמומות של אסתי, “לצאת? עם חברים? ליומיים?”.

“כן, למה לא? זה לא יהיה סתם טיול, זה יהיה טיול לקברי צדיקים עם הרבה תפילה ולימוד” חיים תולה בה מבט משתוקק

למה לא, אסתי?

מה, להשאיר אותי לבד עם הילדים? מי יאסוף אותם? איך אסתדר בערב? ומה יהיה בלילה?

נכון, לא פשוט, ומה עוד מפריע לך?

איך אקנה לחם טרי בבוקר? ואיך אאסוף את הדואר? ואיך אערוך את הקניה השבועית? ומי יוציא כסף מהבנק? ומי ילך עם שירה לשיננית?

נכון, הרבה מטלות יש בשגרה, אבל מה עוד?

אני אשב לי במשרד המואר באורות ניאון מול המחשב, כותבת תכנות שאין להן סוף, והוא ישהה במירון עם חברים, יתפלל בקברי צדיקים ויטייל?

אהה, ומה עוד?

ה’ביחד’ שלנו לא מספיק לו? למה הוא צריך לצאת עם חברים?

יש דברים בחיינו שהם מובנים מאליהם, כמו השמש הזורחת וכמו השבת שמגיעה אחרי ששה ימים: הוא מביא לחם טרי והולך לבנק ולוקח את התינוק למטפלת ואת הקטנה לגן חובה. היעדרות של יומיים מאירה פתאום כמה גדול ורב חלקו של בן הזוג במטלות השגרה, והיא מאפשרת לך להודות בכך ולהודות לו על כך.

כולנו זקוקים למרחבים כדי לקחת אוויר. שגרת חיים תובענית 24/7 מעייפת ושוחקת, וחופשה היא חלום נחשק שלא פשוט להגשים אותו. אנחנו, הנשים, יצרנו לעצמנו פתחי אוורור בלי לתת להם שמות, לא נותנות את דעתנו לכך שהם נקודות של אוורור. ישיבה על ספסל בגינה אחה”צ, יציאה להליכה עם חברה, שיעור ההתעמלות השבועי, ישיבה אצל הפאנית, שיחה עם חברה בשעת הגיהוץ, יציאה לערב נשים, לקניות ואפילו שהות בבית החלמה. גם לגברים יש צורך ‘לקחת אוויר’. אין להם אותו כמונו, ומה שמתאים לנו, לא בהכרח מתאים להם. נכון, לא כל תקופה מתאימה ליציאה, יש זמנים מורכבים יותר כמו לפני או אחרי לידה, אבל ישנם זמנים רגועים יותר שבהם ניתן וכדאי לאפשר יציאה משגרה.

ה’ביחד’ של הזוגיות הוא מיוחד ונפלא, ויש לתת עליו את הדעת ולתחזק אותו כל הזמן. הנישואים הם כמו ממלכה סגורה. כדי שלא תהפוך לכלא ותתמיד להיות בעבור יושביה ארמון של טוב, יש להשקיע ולהשקיע – בשיתוף רגשי עם גבולות, במתן תמיכה, ביוזמות קטנות וגדולות, כשכל הזמן ברקע יש את המודעות לכך שגבר ואשה שונים זה מזו, ולהם צרכים שונים. כשבעל יוצא עם חברים, זה לא אומר שלא טוב לו. ממש לא. ל’ביחד’ שלכם אופי אחר, והוא ממלא צרכים אחרים. כשכופים עליו את התנאים שלנו נוצרים לחץ, מתח וביקורתיות.

אם תביעי מורת רוח, אסתי, חיים יישאר בבית. הוא רגיש דיו כדי לא לצער אותך. יהיה לחם טרי וגם מי שישלם את החשבונות, אבל את המתנה גדולה שיכולת לתת לו, החמצת, ורגשות האכזבה שיחוש לא שווים את הפעמיים שבהם תצאי מהעבודה מוקדם יותר כדי לאסוף את הילדים בזמן מהמעון.

נכון, נדרשת פה קצת חשיבה יצירתית איך להיערך ולהתארגן, אבל ההבנות החדשות יאירו את הדברים אחרת, וחיים השזוף והמאושר יכיר לך טובה לא רק כי יכול היה לצאת עם חבריו, אלא על כך שקראת את הצורך שלו ללא מילים.

הפוסט למה הוא רוצה ליסוע בלעדי? הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

האם דבר כזה קיים במציאות?
שמעתי פעם מתלמיד חכם גדול משפט שנחקק בליבי:
“אני מעדיף לשלם מחיר מלא מאשר לקבל חינם. כך אני יודע כמה אני משלם ומתי….”
במילים אחרות- על החינם אנחנו בדרך כלל משלמים בדרכים פחות צפויות…אז יש בכלל חינם?
כמה שחשבתי על הנושא- התחיל לטפס לי משהו בגרון.
הרגשה ממש קשה.
פתאום נולדה בי התובנה שדווקא את הדברים הבודדים שהם ממש בחינם-
אנחנו טורחים לקנות במחיר מלא.
משלמים במיטב כוחותינו לקנות את מה שכבר שייך לנו.

על מה אני מדברת?
לא על מתנת בשר ודם.
על היחידי שיכול לתת ממש בחינם. פשוט כי הוא לא צריך שום דבר מאיתנו.
על מה שהקב”ה נתן לי בעצם העובדה שיצר אותי- את הערך שלי.
את זכות הקיום.

כמה כולנו מתאמצים כדי להיות שווים?
כמה אני עושה, פועלת, שותקת, מתגברת, טורחת, יוצרת-
כדי להשיג את התחושה- שהנה אני בן אדם! השווי, הערך שלי, היותי בן אדם שראוי לכבוד ולכל טובה- זו עובדה.
נתון שהקב”ה נתן לי.
לא חבל להשקיע כל כך הרבה בלרכוש את מה שכבר שלי?
זה- ממש בחינם. וממתנת החינם הזו נגזרים עוד כמה חינמים….
הזכות ליחס מכבד- בלי שאאלץ להוכיח כי אני ראויה לו. ככה. כבוד בחינם.
הזכות שיהיה לי טוב- בלי קשר למה שעשיתי או שלא- גם היא באה בחינם. מה את אומרת?
אולי הגיע הזמן להנות מהחינם?
להתחיל לעשות מה שאני באמת רוצה לעשות? מה שאני מאמינה בו?
לממש את היכולות שלי, לפעול למען המטרות הערכים והאמונות שלי מתוך בחירה
ולא מתוך תחושה שאני צריכה לקנות את זכות הקיום שלי….

ואת יודעת מה נראה לי?
ואני אפילו ממש בטוחה?

שככל שנפתח את הידיים והלב לקבל את מתנת החינם של ה’-
הלב שלנו יתרחב ונוכל גם להכיר במתנת החינם של כל אלה שסביבנו.
נוכל להכיר בכך שגם הם לא צריכים לקנות את זכותם לכבוד-
כי הקב”ה כבר נתן להם את הכבוד שלהם.
שגם אם הם לא עמדו בקריטריונים שלנו של מי שראוי לחיים טובים- הם ראויים בחינם.
שהם שווים בלי לעשות שום דבר בשביל זה.זו אהבת חינם.
לאהוב את עצמי ואת זולתי רק כי אנחנו בניו של ה’.
רק כי הוא אוהב כל יהודי- בחינם.

אם הדברים מדברים אלייך או שהעלו לך שאלה- אשמח לשמוע.

אתך,
זלטי

לצפיה בתוצאות המרתקות של סקר הזוגיות במגזר החרדי לחצי כאן

הפוסט חינם. הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.