אני משרבבת ראש למטבח ומוצאת מפלט בסלון. אמא מגיעה אחרי, נוטשת את נחשי הבצק. “רוצים לשתות משהו? לאכול? ליבי, תגישי פרוסת עוגה לרובי. הכנתי שמרים, כמו שאת אוהבת”.

“זה בסדר”, בעלי נחלץ לעזרתי, אני מהבהבת לו במבט מודה, “לא בוער הרגע”.

“הכול בסדר?”, האישונים של אמא מנקבים אותי.

“אני קצת עייפה מהנסיעה”, העפעפיים שלי מתקשות להיפתח.

אמא שולחת מבט נוסף, נזכרת שמאוחר ורצה לנחשים שמחכים לה במטבח. “להביא לך מים?”, רובי בוחן אותי. אני מנידה ראש. “כבר אתאושש”. 

שולמית מתקרבת עם צלחת עוגות. הריח עושה לי משהו. רובי מחייך. אני מברכת ונוגסת במרקם המוכר. השוקולד מבצבץ בין העלים ואני מלקקת את קצות האצבעות. “להכין לך קפה?”, רובי מברר. אני מהנהנת בחיוך ונוטלת פרוסה נוספת. טוב שיש משהו שנכנס לפה. 

הפרוסה השלישית מצטרפת לכוס הקפה, ולאחריה אני מברכת וניגשת להדיח את הכוס. הריח במטבח פחות מאיים, ואני אפילו מוכנה לסייע במה שצריך. “אמרתי לך”, אני לוחשת לרובי. “זה רק וירוס. עובדה שאני מרגישה כבר יותר טוב”.

—

“אכלת טוב”, רובי מציין בסיפוק בסוף הסעודה. זו לא חכמה. אמא שלי מבשלת טעים וטוב, כמו כל הונגריה מהוגנת. ולחלות שלה אין מתחרים. הווירוס הולך ומתרחק. נראה שאני באמת מתאוששת ממנו.

באמצע הלילה הוא מגיע לבקר אותי שוב, הווירוס הארור. מטייל בתוכי בחוסר מנוחה ואני מתפתלת בעקבותיו. אני לא יודעת להסביר מה ולא מצליחה להבין איך, אבל לא טוב לי. אני מתאמצת להיאנח בשקט ולא בדיוק מצליחה. רובי מתעורר. מנסה לעזור. לא מצליח. בסוף אני נרדמת בחזרה. לא יודעת איך. 

אני קמה בבוקר לתוך שמש שמתיזה עלי קרניים שובבות. מהסלון אני שומעת את אחיות שלי משחקות. השעון מזהיר שמאוחר. ההרגשה עדיין מעורפלת. אני פותחת את ארון המטבח, שולפת כמה מקלות בייגלך ומכרסמת אותם בעקשנות. התולעת בפנים נרגעת ואני מתפנה לתפילת שחרית.

—

“סעודה שלישית, ליבי”, מישהו דופק על הדלת אבל אני מרגישה שנשפך לי דבק על העפעפיים. “ליבי, מאוחר”, הוא לא מתייאש. אני מנסה להפריד בכוח את הריסים. הם בקושי נשמעים לי. הדלת נפתחת. 

“מה קורה, ליבי?”, רובי מברר בבהילות. “ממש מאוחר”.

אני מביטה בו, מנסה לאמוד את השעה. “אני כבר קמה”, מקרקר מתוכי קול. “אל תחכו לי. אבצע על מצות”.

אני מגיעה לשולחן אחרי כולם. אבא משאיר לי את החלה ומצרף מצה ללחם משנה. אני שוברת את המצה וטועמת ממנה. “למה את לא בוצעת את החלה?”, אבא מנסה להבין. אני לא יודעת, רק מרגישה שלא מסוגלת לטעום מהחלות האלו, הטעימות, של אמא.

רובי פורס את החלות במקומי. אני ממשיכה לכסוס את המצה. אבא מעכב את המבט על הצלחת הריקה. אני מתעלמת. אמא מציעה דג, אני מסרבת בנימוס. זה לא אני. זה הווירוס. או התולעת. 

—

אנחנו בדרך חזור. אמא ארזה פס שמרים. אני הוספתי שקית עם בייגלך, שיהיה. האוטובוס מסתובב בנחת בין הבניינים הגבוהים של ירושלים, עוצר בסבלנות בתחנות.

משפחה קולנית עולה במרוצה, מסתערת על מקומות הישיבה. לפנינו, לצדנו ומאחורינו. עיניי ננעצות בחלון השחור. פירורי כוכבים מנסים לגעת בי. הם רחוקים מדי. האוטובוס ממשיך לנסוע. התינוק שלהם מייבב. מישהו פותח שם במבה של אוסם. אני מחפשת אוויר. הכול חנוק.

הפוסט מחלה של שמחות | פרק 3 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

העיניים שלי ממצמצות. אור גדול נשפך מבחוץ. ישנתי המון. 

“ככה-ככה”, אני עונה בכנות. “אולי קצת יותר טוב”, אני מדגימה במרחק קטן בין האגודל לאצבע. מרגישה את המערבולת מעורפלת מעט, אבל קיימת. ממתינה לרגע שתוכל להתנפל עלי שוב.

“צריך לארגן את המזוודה”, מזכיר לי רובי ופותח את המקרר. שתי ביצים נחות בכף ידו. אני מסובבת ראש.

“רוצה לאכול משהו?”, הוא לא מבחין בתנועה האינסטינקטיבית. “לטגן חביתה, אולי?”

“לא”, הגה מבוהל מתפרץ לי מהפה. “לא לאכול כלום ותסגור את המקרר בבקשה”.

בעלי מתיישר, מנסה לפגוש במבטי. לא מצליח.

“מה יש במקרר?” 

“הוא מגעיל אותי”.

“ליבי???”

“גם לעצמך אל תכין חביתה, טוב?”

“ליבי?”

דלת המקרר נטרקת בעדינות. אני מגישה לרובי מבט יגע ודומע.

“מה קורה?”, הקול שלו נמס.

“אני לא יודעת”, ידי משפשפת במרץ את עיני.

צלצול מוכר מתפרץ בינינו.

“זה אמא שלך”, כאילו שלא זיהיתי לפי הצלצול. “תרימי לה”, נואשות מבצבצת בין האותיות.

“תרים אתה”, אני נואשת גם. “אין לי כוח לדבר בפלאפון”.

רובי לוחץ על הרמקול. הקול של אמא זורם למטבח. אני עוצמת עיניים.

“ליבי חסכה לעצמה גערה”, זה השלום. “אז מה אם אתם זוג צעיר, למה צריך להתקשר כל כךהרבה כדי לקבל מענה?” רובי מסתכל עלי. אישוני מהבהבים. הוא מבין ומתנצל שלא יכולנו לענות.

השיחה מסתיימת ושוב נותרים שנינו לבד. והביצים שעל השיש. והמזוודה שעדיין לא פתחה לוע.

“אתה מכין ביצים קשות, כן?”, חשוב לי לוודא. 

“ליבי, מה הסיפור?”

“אני לא יודעת”, טיפה משתחלת בין ריסיי. “רק מרגישה שלא מסוגלת להריח עכשיו ריח של חביתה”.

רובי בוחן את פניי, כאילו רואה אותם לראשונה. מתמקד בעיניי הבורקות.

“אני לא חושב שזה וירוס”, הוא מוציא את המילים לאט מתוך הכספת. “אני חושב שזה איתות למשהו אחר”.

“לא יכול להיות”, אני פוסקת. אז מה עם לחברות שלי יש כבר ארבעה ילדים? רק עכשיו התחתנו. לא יכול להיות.

“אני חושב שכן”, מהנהן בעלי, מחויך.

אני דוממת.

*

המזוודה ממתינה ליד הדלת. גם רובי. “מוכנה?”, הוא מברר. “אפשר לצאת?”

אני משתהה.

“מה הבעיה?”

“לנסוע באוטובוס עד לירושלים”. 

בעלי שולף מכיס חליפתו שלוש שקיות מקופלות. “לקחתי גם טישיו. יש עוד משהו שצריך?”

אני משפשפת את לחיי. הוא מאורגן יותר ממני. “מסטיק, אולי. או ביגלה. או משהו שיוכל להשאיר את הבחילות בפנים”. אין כלום בבית מהמגוון שמניתי.

“אנחנו נעבור דרך המכולת”, מבטיח רובי, ואני מודה לה’ על הנס שעומד לידי. “נראה כבר שם מה יכול להתאים להגדרה. רק צריך להזדרז. מאוחר ממש. במיוחד אם יש לנו סיבוב”.

*

“נרד כאן”, אני מודיעה, אפילו בלי לשאול.

רובי לוחץ על הכפתור. “אני לא מכיר את ירושלים, כמעט. זה מרחק הליכה מכאן?”

זה מרחק הליכה, אבל אפשרי. אפשרי עוד יותר מאשר להמשיך לנסוע בקרוסלה שנקראת אוטובוס.

“לא שכחנו כלום”, רובי אורז באישוניו את המזוודה והשקית. “ועכשיו את מורת הדרך”.

“רגע”, אני מתנשפת, מתיישבת על ספסל התחנה. על הכביש דוהרים הרכבים.

“הנסיעה הייתה קשה”, שריר מזדהה נע בפניו של בעלי. 

אני לא טורחת להגיב. רק אוספת נשימה וכוחות. לפחות השקיות נותרו ארוזות בכיס. לא היה צורך בהן. 

“נזוזה”, אני מתרוממת ותולה חיוך אחרי שלוש דקות. “תודה”.

האוטובוס שלנו כנראה כבר עצר בתחנה הקרובה לבית הורי, אבל אנחנו רק מתחילים מסע של רבע שעה. 

“רובי?”

בעלי מפנה אלי מבט. צמרות העצים נעים במרץ.

“אל תגיד להורים שלי כלום. זה נראה לי סתם דמיונות”.

הפוסט מחלה של שמחות | פרק 2 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.

“כבר?” אולי רק אני שומעת אכזבה בקול. “רק עכשיו הגענו. את כבר מתייאשת?” 

האיש הטרי שלי משתדל לא לכעוס, למרות שאינו מצליח להבין. גם אני לא. המחסן קטן. וצפוף. ואני מרגישה רע. מאד. הקרטונים שהצלחנו למלא אתמול ושלשום, ושבוע שעבר חוסמים את המעבר והאוויר. מתגבהים עד התקרה. 

כשאמרו לי בבירורים שהמוצע מחזיק באוצר ספרים פרטי, פרי עמל של שנות המתנה לנישואיו – לא האמנתי. עד שהגעתי למחסן שנשכר לצורך כך. לפנות אותו בימים העמוסים שטרום החתונה – היה כל כך  לא מעשי, אבל עכשיו חבל על כל יום של שכירות. 

“זה יהיה הטיול הלילי שלנו?!” שאל קבע בעלי, ואני הנהנתי בעיניים מעריצות של בת עשרים ושש. וזהו. כבר שבוע וחצי ששעות הערב שלנו מלאות בסלוטייפ, באריזה, ובאבק. גם בסיפוק. ובצחוק. אבל לא הערב. עשרים הדקות התישו אותי לחלוטין. דווקא בדרך הרגשתי טוב; רק בעיקול התחילה המערבולת. חשבתי שזה סתם. ניסיתי להתגבר.

“אני רק לא מרגישה טוב”, מנסה להסביר את עצמי ומרגישה עילגת. “אולי זה כבר יעבור לי”.

אבל זה לא עובר לי, ותשע דקות אחר כך כבה האור במחסן והמפתח נתחב לכיס החליפה. 

“אני לא מרגישה טוב”, אני ממלמלת שוב. חולשה מוזרה מציפה את כולי. אני לא מכירה כזו תחושה. תמיד אני בריאה. 

“מונית?” רובי מנסה למשש את דופק ההרגשה. 

“אוטובוס יספיק”, אני מקווה, יודעת מה מצב המזומנים שמתחבאים בחליפה. 

“בטוחה?” הוא בעל טוב. ודואג. ראשי נע מעלה מטה בהנהון קטן, חיובי. 

אבל האוטובוס מאחר. ואני טורחת לחזור על המנטרה “לא מרגישה טוב” אלו המילים היחידות שאני מצליחה להפיק. זו לא חולשה. זה לא כאב ראש. זו לא צרבת. זה תמהיל של הכול.

*

“אמא שלך מתקשרת”, האוטובוס עמוס, ובעלי לוחש, מצביע על הצג. מחר אנחנו אמורים לנסוע אליהם. לשבת. אולי היא רוצה לומר לי משהו דחוף בעניין. 

אין לי כוח לדבר. עם אף אחד. גם לא עם אמא שלי. הנייד ממשיך לזמר. אני מתעלמת. 

“לענות?” רובי מברר. “אמא שלך לא תיבהל?”

אני פושטת ידיים לצדדים. שיעשה מה שהוא חושב. 

הטלפון משתתק, מתחשב בשתינו. האוטובוס דווקא לא. הוא זוחל, מתפתל בכבישים העמוסים.

“אולי נרד וזהו?”

המבט שמושלך לעברי מבהיר לי מה חושב אישי על רעייתו. אני עוצמת עיניים, מאפשרת לתמהיל המחליש לזרום בעורקיי, לפזר את התרכובת בכל איברי.

“אנחנו כבר יורדים”, עיניו שופעות חום.

” לא מרגישה טוב”.

*

“הגענו”, אור ממלא את הבית שלנו. 

“לא מרגישה טוב”. מרגישה מטופשת, ועדיין חוזרת על אותן המילים.

“מחר כבר תרגישי טוב”, רובי מנחם. מעודד אותי ללכת לישון. 

כמעט ומשתרעת על המיטה. כשמשהו מדגדג את תאי המח שמתחת לשיער. הפאה! חבל עליה. רק בת שלושה שבועות. אצבעי נעה לכיוון השידה, מסמנת את האובייקט. ראש הקלקר נח לידי. מטפחת לצידה. 

“את לא רוצה להחליף בגדים?” הוא רק מברר. שוב האצבע מדברת במקומי, נעה באיטיות. לא רוצה כלום. רק להרגיש טוב. גם אם זה כרוך בעצימת עיניים מיידית.

“לילה טוב”, האור נסוג, כמו רובי שסוגר את הדלת מאחוריו. 

המחוגים לועגים לי, יוצרים זווית ישרה. מוקדם עדיין. רק תשע בערב. את הרגשת התסכול קוטע מלאך השינה. מבעד לערפילים אני שומעת את התזמורת שמייצר הפלאפון שלי. אמא. לפי המנגינה.

הפוסט מחלה של שמחות | פרק 1 הופיע לראשונה ב-הפסקת קפה.