חול המועד סוכות.

הולכת עם המשפחה לכותל.

כולנו לבושים בבגדים חגיגיים ויפים, בעלי אוחז בלולב ואני מסייעת עם האתרוג.

הילדים סביבנו מחייכים, מאושרים.

נשטפים עם האלפים השמחים בשמחה המיוחדת שאין כמותה כל השנה.

אוויר ירושלמי קריר ושמים בהירים מנעימים את ההליכה הצפופה בין הסמטאות,

שירי חג מתנגנים בין הבתים והלב אומר שירה.

מגיעה אל עזרת הנשים, מביטה בין סדקי המחיצה על כפות תמרים עטופים בטלית שרוקדים למעלה למטה ולארבע כנפות, חשה איך ליבי רוקד עמם.

מתפללת תפילת חג. מקטע לקטע אני מבינה עד כמה המצב רחוק מלהיות מושלם, עד כמה כל השמחה הגדולה והאמיתית הזאת חיוורת לעומת בית המקדש בתפארתו.

כל קשת הרגשות המיוחדים והמבלבלים האלו נמצאים בתוך שיר התפילה השמח, הזועק והמתחנן – “והראנו בבנינו”.