פרק 17
חוי מספרת: "אני משתחררת", הסקרנות שלי אומרת לו בשתיים עשרה בצהריים. "מכתב השחרור יהיה מוכן עוד שעה. אתה בא?" "עוד שעה?", הוא נלחץ קצת. "שיתנו
חוי מספרת: "אני משתחררת", הסקרנות שלי אומרת לו בשתיים עשרה בצהריים. "מכתב השחרור יהיה מוכן עוד שעה. אתה בא?" "עוד שעה?", הוא נלחץ קצת. "שיתנו
"את שמה לב, נועה? אכלת 'רבע לשבע' אחד לפני יותר מיממה, ונראה שהוא השאיר עליך חותם בל יימחה…" המשפט הזה מפיה של איריס זורק אותי
חוי "בשורות טובות", אומרת לי הרופאה בתשע ועשרה בבוקר, בביקור הרופאים. "תתחילי להתכונן לחזור הביתה". הי-הופ. המוניטור מימיני מעלה הילוך. "באמת?", אני לובשת חיוך מקסים
דהרות הסוס של המוניטור מחזירות אותי בבת אחת להווה. חוי כנראה מתהפכת במיטה, כי עכשיו זה כבר נשמע כמו עדר של סוסי פרא במנוסה. אני
מאוחר. אם ד"ר ינבסקי לא הייתה מנפיקה לי כרטיס VIP, אין סיכוי שהשומר היה מכניס אותי. איכשהו, השטיח האדום שכמעט פרס לכבודי בשער גורם לי
"למה היא רועדת ככה?", הוא שואל את האח שמצטופף גם הוא באמבולנס הקטן. "אלו צמרמורות של לידה", הוא אומר לו. ואל תוך הגיהינום מגיעים אל
"אני פחדנית, אני פחדנית, אני פחדנית". "אמרת משהו?" "—", אני יוצאת מהחדר שלנו, מחפשת מקום עם אוויר ביחידה ההזויה הזאת ונכנסת אל חדר הכביסה. שם,
נועה מספרת הרבה זמן לא חוויתי 48 שעות ארוכות כל כך. כל צלצול טלפון מרעיד לי את הלב… אולי הפעם זו חוי? מודאגת. רואה אינסוף
נועה הטלפון מצלצל, מעיר אותי משרעפיי. ככה זה כשאני מסכמת פגישה טיפולית. שיחה לא מזוהה. אני נזכרת שקבעתי פגישה טלפונית עם אישיות כבודה. אולי זו
חוי כותבת נועה, הייתי שמחה לשמוע ממך אם זה נורמלי מה שקורה לי. ובבקשה ממש, תכתבי לי את האמת. אני אבלע את הרוק ואצליח לעכל
צרפו אותי
התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!