פרק 9
כשהייתי בת שמונה, ניסיתי בפעם הראשונה ליצור קשר עם ריבונו של עולם. “אלוקים”, עמדתי ליד החלון, מתבוננת בכביש למטה, עולה עם המבט לשמיים, לכוכבים. “אם
אליענה
יש כאלה שחושבים שלחזור בתשובה זה סוג של מחלת נפש, נדירה למדי אבל לא מספיק. הם אלו שמתאבלים על לכתך לבלי שוב אל החושך הגדול, ומעל קפה הפוך נטול קפאין ודל שומן מצקצקים קלות בלשונם ואומרים, “אה!! לא ידעתי שהיא לקחה את העזיבה של אבא שלה כל כך קשה”, או- “טוב, היא אף פעם לא הייתה לגמרי בסדר בראש. מה לעשות, קורה”. אם הם ליברלים בעיני עצמם, ייתכן שאף יגידו את המשפט הבא ובכך יסגרו את הפינה הפלורליסטית, “נו, העיקר שיהיה להם טוב”.
פרק 8
אחיות #1 “לפעמים, כשאת עומדת מול הפחדים שלך, את לומדת לדעת שהם לא מפלצות שחורות בעלות קרניים, אלא דווקא ישויות צמריריות שרק צמאות לחיבוק אוהב.
פרק 7
אימא שלי הייתה תמיד מן האימהות המגוננות. אלו ששומרות על ההרמוניה בכל מחיר, שממשיכות לצעוד בראש זקוף גם כאשר מסביבן נפערים בולענים. כילדה, זה יוצר
פרק 6
הקפה הראשון שלי בבוקר הוא קדוש מאוד. הילה של טקסיות מיסטית אופפת אותו: הדשדוש היחף אל המטבח כדי להרתיח את המים, העיניים הטרוטות וכפית הסוכר,
פרק 5
יש לי קטע כזה: אני פוגשת איזו חברה גנרית ברחוב. מתלהבת עד עמקי נשמתי. מזמינה אותה בקלילות וברון לסעודת שבת/ ביקור עם הילדים/ קפה ועוגה/
פרק 4
בלילה, אחרי שכולם הולכים לישון, אני שוכבת על הבטן, מכורבלת עם השמיכה והכרית. ראש מופנה הצידה. משהו בין דמעות לכלום. אז היום נסענו, אמא ואני,
פרק 3
עוד מעט יונתן ואני חוגגים תשע שנות נישואין. אני מדפדפת בתמונות החתונה שלנו – נוסטלגיה שלא מושכת אותי בדרך כלל, אלא אם כן אני נכנסת
פרק 2
בשנים הראשונות אחרי התשובה, היה בי צורך תמידי, קשיח, להראות למשפחה שלי עד כמה הכול נפלא לי. כאילו אם את חרדית, את חייבת להיות מושלמת.
פרק 1
יש כאלה שחושבים שלחזור בתשובה זה סוג של מחלת נפש, נדירה למדי אבל לא מספיק. הם אלו שמתאבלים על לכתך לבלי שוב אל החושך הגדול,
